למקרא מאמרו של אליאס ח'וּרִי ב"וואלה" (ישראלים, אתם זאבים בעור של כבש - 29.7.2006) ועוד יותר למקרא ספרו "בַּאבּ אלשַׁמְס" - על-רקע האירועים המרחשים סביבנו - מתבהרת תמונה כוללת יותר של הסכסוך היהודי-ערבי, תמונה רחבה יותר שאינה מותירה יותר ספקות כלשהם.
אפשר לסנגר על דעתו משום שהוא רואה את התמונה מזוית אחרת, סובייקטיבית, שונה מן הזוית של המתנגדים לו, אלא שאין להתעלם מכך שמדובר באותה התמונה. ערבים ויהודים אינם יכולים לעת הזאת לחיות באיזשהו סוג של דו-קיום. אני בכוונה כותב "ערבים" ולא "פלשתינים", משום שהפלשתינים אינם אלא מרכיב קטן ולא חשוב, לדעתי, בתמונה הרחבה.
השאלה מדוע אין הערבים והיהודים יכולים להתפייס ולהתרכז בברכה הגדולה היכולה לצמוח לַכל מן השלום או ה"דו-קיום" - איננה רלוונטית. העובדה היא שאין הם יכולים! כל הניסיונות כשלו! כל צד מאשים את זולתו! לפני שמתיימרים לשאוף ל"דו-קיום" מוכרחים להתגבר על ה"חד-קיום" וגם הוא נעדר. כל צד מן הצדדים מפורק לרסיסים בתוך עצמו, עם המתונים והקיצוניים שלו, ומה שמאחד כל צד הוא היריבות והשנאה לצד האחר.
אני מסכים לתזה שאומרת: "או ששני הצדדים צודקים, וזו טרגדיה, או ששני הצדדים טועים, וגם זו טרגדיה". אינני מסכים בשום פנים שישנו רק צד אחד צודק! וּכמו בטרגדיה, הסוף עצוב מאד ומותיר טעם מר. אין סיכוי! אין תכלית! המתונים מקדמים את פני הרעה בחוסר אונים מוחלט ואילו הקיצוניים ממשיכים לחבוט ולהיחבט, להרוג ולמות.
בתוך כל הבוקה, מבוקה ומבולקה, איש לא חשב שאולי צריך לכתוב מחזה אחר, עם סוף אחר! אבל בשביל זה צריך להוריד את המסך על הטרגדיה הקודמת ולהתחיל לדון במחזה החדש, לעצב דמויות חדשות, להתעמק בקונפליקט וכמובן זקוקים לבמאי וּבמה.
הקונפליקט המתרגש עלינו הוא התנגשות אלימה בין הגיון להגיון. זהו השורש להבנת הדברים! אין הבנה בין הצדדים משום שההגיון של כל צד שונה בתכלית השינוי מן ההגיון האחר. הדרגה הגבוהה ביותר של סולמות ההגיון, נוגעת ביחס של כל צד אל ערך החיים לעומת ערך הכבוד. בסולם אחד יש העדפה ברורה לחיים על פני הכבוד, לעומת הסולם שמנגד שאין טעם בחיים ללא הכבוד. זוהי הנקודה המרכזית ועליה יש לתת את הדעת. אלה שיעמיקו חקור יווכחו לדעת שאין שום סיכוי מועיל לשני הצדדים כשאין בסיס הגיוני משותף.
אשר על כן, אין מנוס מן החשיבה שלפני המחזה המשותף, חייבים להעלות שורה ארוכה של מחזות נפרדים בהחלט! יש די קונפליקטים בכל צד שיוכלו להזין מחזות רבים ולא כולם שמחים. במקום לטפח את השנאה, האיבה ויצר הנקם, יש להתרכז בבניית משנה סדורה בכל צד שתאפשר קורות חיים במקום קורות מוות. דורות רבים יחלפו בטרם יקרבו החיים והכבוד לניסיון האצילי לחיות בכפיפה אחת. אל נא בחפזה!
