פסק דין שפורסם ביום 14.5.06 (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול) עוסק בשאלה, האם בעל שצילם את אשתו עם מאהב בדירה המשותפת שלהם, פגע בפרטיותה ולכן התמונות לא יכולות להיות מוגשות כראיה בבית דין רבני.
בעוד בית הדין הרבני פסק כי בין בני זוג אין מושג של פרטיות נפרדת, וכי זהו טבעם של חיי הנישואין, העושים את האינטימיות הפרטית של כל אחד לאינטימיות אחת, קבע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק כי הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. כשם שכל אחד מבני הזוג זכאי לכבודו, ולחירות גופו כלפי בן זוגו, וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו, כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיות.
וכיצד כל זה קשור לדיני המס?
עיקרון "התא המשפחתי" בדיני המס מניח, כי בני זוג נשואים המנהלים משק בית משותף מהווים יחידה כלכלית-מיסויית אחת. השאלה היא מהם גבולותיו של עיקרון זה - עד לאן נמתח - והאם נישואין מבטלים תמיד את זכאותם של בני זוג ל"אינטימיות מיסויית"?
פסק הדין המנחה ניתן בפרשת פלם (ע"א 3185/03). באותו מקרה רכשו בני זוג דירת מגורים משותפת, כאשר לאחד מהם היתה דירה קודמת מלפני הנישואין (דירה זו נשארה בבעלותו המלאה והבלעדית מכח הסכם ממון). השאלה שניצבה לדיון היתה האם זכאי בן הזוג השני למס רכישה מופחת ביחס לחלקו בדירה הנרכשת, מתוקף ראייתו כרוכש "דירה יחידה", על אף שהחוק קובע שיראו "רוכש ובן זוגו כרוכש אחד".
במקרה זה צמצם בית המשפט העליון את פריסתו של עיקרון התא המשפחתי. נפסק כי לאור ההפרדה הרכושית המלאה ביחס לדירה הראשונה, שנרכשה כאמור לפני הנישואין, אין לשלול מבן הזוג השני את הטבת מס הרכישה, ויש לראותו כרוכש דירה יחידה. נפסק כי קו הגבול המכריע בהתייחסות לתא המשפחתי כיחידה אחת הוא קו יצירתו, ומכאן שחברי התא המשפחתי יחשבו כרוכש אחד רק לגבי דירות שנרכשו לאחר הנישואין.
השאלה אם יש להעניק נפקות להסכם ממון היוצר הפרדה רכושית לצורך התנאי של "דירה יחידה", כאשר מדובר בדירה שנרכשה אחרי הנישואין, הושארה בצריך עיון.
הלכת פלם הורחבה בפסיקה מאוחרת יותר בועדות ערר. בפרשת נוי (ו"ע 3036/04) נדון מקרה, בו רכשה בת הזוג דירה לאחר שהתא המשפחתי נוצר (לאחר שבני הזוג הפכו לידועים בציבור) ולמרות זאת, ועדת הערר לא ראתה בדירה זו כשוללת מעמדו של בן הזוג כבעל דירה יחידה לעניין פטור ממס שבח (במכירת דירת מגורים יחידה לאחר 18 חודש). פרשנות אחרת, כך נקבע, הרואה את בן הזוג כבעל זכות בדירה של האישה, מבקשת לייחס בעלות לצורך מס למי שאין לו זכויות בדירה זו, ולא היה לו כל קשר עימה במועד רכישתה ולאחריה.
בפרשת רוזנשטיין (וע 1038/03) חתמו בני הזוג על הסכם ממון לפני הנישואין, אשר קבע הפרדה מוחלטת ברכוש שכל אחד הביא עימו לנישואין, ובכל רכוש שירכוש צד כלשהו לאחריהם. בן הזוג אכן רכש דירה לפני הנישואין, וזו נרשמה על שמו בלבד. לאחר שנישאו, רכשה בת הזוג דירה שנרשמה על שמה, וביקשה לשלם מס רכישה לפי דירה יחידה. מנהל מס שבח טען שמדובר בדירה נוספת, ושלל את הטבת מס הרכישה.
ועדת הערר חזרה שוב על ההלכה, וקבעה כי קיימת הפרדה ברורה בקניין ביחס לשתי הדירות (בעוד שבעניין פלם ההפרדה בקניין היתה רק בקשר לדירה שנרכשה לפני הנישואין), ולכן הדירה שנרכשה על-ידי האישה תיחשב כ'דירתה היחידה'. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמשך לאחרונה על-ידי רשות המיסים.
אל מול פסיקה זו ניצב פס"ד אן מרי עברי (ע"א 3489/94). באותו מקרה דובר בבני זוג, שכל אחד מהם החזיק בדירת מגורים טרם הנישואין. בני הזוג חתמו על הסכם ממון, לפיו הדירות יישארו בבעלות נפרדת. לאחר הנישואין מכר הבעל דירה שבבעלותו בפטור ממס. לאחר שנה ביקשה אשתו למכור את דירתה מלפני הנישואין בפטור. מנהל מס שבח סירב להעניק את הפטור, בטענה שהחוק קובע כי יש לראות את בני הזוג כמוכר אחד, ומאחר והבעל קיבל פטור ממס שבח - על האישה להמתין 4 שנים עד שתוכל למכור את דירתה בפטור ממס. בית המשפט העליון קיבל עמדה זו.
לכאורה, פס"ד עברי ופס"ד פלם דרים בכפיפה אחת. ההבחנה בין ההלכות שניתנו שם היא שבפרשת עברי קיבל הבעל פטור ממס שבח בגין מכירה שביצע בתקופת הנישואין של דירת מגורים שהחזיק בה מלפני הנישואין. לעומת זאת, בפרשת פלם המדובר ברכישה שבוצעה עוד בטרם הנישואין ובטרם הכירו בני הזוג.
ואולם, קיימת גישה, אותה הביע שופט המיעוט זמיר בפרשת אור צבי (ו"ע 1072/02), לפיה פס"ד פלם המאוחר לפס"ד עברי, שינה את ההלכה שניתנה שם. לפי גישה זו, לאחר שנפל דבר בפסיקה בעניין מיסוי התא המשפחתי בפרשת פלם, התקדים המחייב בפרשת עברי איבד את הייחודיות שבו.
זמיר אינו מקבל את מועד הנישואין כקו פרשת המים. לדעתו בהחלט יתכנו מקרים שבעל ואישה יחזיקו רכוש, כל אחד על שמו, ורכוש כזה לא יהיה שייך לתא המשפחתי. שאם לא כן עלול הדבר להביא לידי עיכוב והשהייה ברצונם של בעלי רכוש להיכנס בברית הנישואין - פירוש כזה עלול לנגוד את דרך החיים ואולי אף את תקנת הציבור.
אנו מצטרפים לעמדה זו. לדעתנו אין זה ראוי כי עיקרון התא המשפחתי המאוחד יחשב עיקרון מוחלט, אף לאחר הנישואין, ועליו לסגת מפני כוונתם המפורשת של בני זוג ליצור הפרדה אמיתית בין נכסיהם. הרצון הלגיטימי למנוע התחמקות ממס אינו צריך להוביל לתוצאה של קביעת חזקה חלוטה בדבר "רוכש/מוכר אחד", שאינה ניתנת לסתירה. על כן, ראוי לדעתנו כי החזקה תפורש בצמצום, ועיקרון התא המשפחתי המאוחד יוחל כברירת מחדל רק אם לא יעלה בידי הצדדים להפריכו באמצעות ראיות אובייקטיביות אשר יצביעו על קניין נפרד בדירות המגורים שלא במסגרת תכנון מס.
לשאלת גבולות עיקרון התא המשפחתי משמעויות והשלכות החורגות מתחום המיסוי. מדובר באופן בו תופסת המדינה את מהות מוסד הנישואין, ואת השיתוף הכלכלי הכרוך בו. תפיסת התא המשפחתי כיחידה כלכלית משותפת אחת ואי הכרה באפשרות לגיטימית אחרת, לפיה בחרו בני זוג נשואים הגרים יחד וחיים בהרמוניה לנהל את ענייניהם הקנייניים והכספיים בנפרד - אינה ראויה.
גישה זו פוגעת בזכותו של הפרט לאוטונומיה ובזכותם של בני זוג, הגם שנישאו זה לזה, להתייחסות נפרדת ועצמאית (ע"א 900/01 קלס). התפיסה לפיה החוק מניח באופן חלוט שיתוף בין בני הזוג, ובדרך זו נשללת ממי מהם הטבת מס, אינה ראויה ועלולה להתפרש כעמדה פטרנליסטית, האוכפת פיקציה של שיתוף כלכלי אף שאין לה כל אחיזה במציאות.
ברשימה הבאה נראה כי גם מי שאינו מאמץ גישה זו, צריך להחילה על דירות ירושה המתקבלות במהלך חיי הנישואין.
