המערכה ההיסטורית שהחלה בלבנון, פתחה מחדש את תיבת הפנדורה שכולנו מנסים להסתיר. היא הייתה כניתוח לב פתוח לאחת הסוגיות הקשות שמלוות את החברה הישראלית, מאז יום היווסדה. היא חידדה את מערכת היחסים המורכבת שבין אזרחי המדינה: בין אלה הערבים, ואלה היהודים.
המלחמה בלבנון פורשת לפנינו את המציאות הקשה - כפי שהיא. הפעם היא עירומה וחשופה לכל. וטוב שכך. היא עוררה את השדים משנתם, והעלתה לדיון ציבורי את שאלת הנאמנות האזרחית למדינת ישראל. מצד אחד, ניצבים להם אלה הטוענים כי הזדהותם של ערביי ישראל עם תושבי לבנון היא בבחינת "תקיעת סכין בגב" ו"דוגמה מובהקת לגיס חמישי". מנגד, ניצב לו עמוד ההגנה הערבי, אשר טוען כי התנגדותו למדיניות הממשלה, היא בבחינת התנגדות ל"דרך", ולא התנגדות לעצם קיומה של המדינה.
אכן, לא קל להיות ערבי-ישראלי בימים אלה; לבטח לא קל להיות חבר כנסת מטעם המגזר. מימין, "החובה המוסרית" להזדהות עם בני עמך, ומשמאל, החובה המוסרית עוד יותר להזדהות עם מדינתך. ואולם, אל לנו כי נתבלבל. אסור לנו לטאטא את הבעיה מאחורי הדלת המסתובבת של ה"דואליות הלאומית". עלינו לעמידה דום, ולקרוא לה תיגר - פנים אל פנים.
מבחן הנאמנות ישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת לקבל את ערביי ישראל - על דעותיהם השונות. לא ניתן לכפות גישה, גם לא דרך. איש-איש בדרכו יצעד. אלא שגם לדרך יש "סוף". בד בבד, מחויבת מדינת ישראל לדרוש את חובת הנאמנות מכל תושביה. מכל אזרחיה. שאלת הלויאליות במקרה זה, הינה מוחלטת. שאלה שאין לה חצאי תשובה, וגם לא סימני פיסוק.
לאחרונה, גם מדינות אירופאיות החלו להבין את הצורך במבחן שכזה. התמודדותה של צרפת עם גל אלימות מוסלמי, ריאקציה למציאות מורכבת של חוסר אינטגרציה חברתית, הביאה את שר הפנים הצרפתי, ניקולאס סרקוזי, ליזום חקיקת נאמנות שעתידה לחול על כל אחד ממהגריה. זה מתחיל בשפה, ומסתיים בהכרה בעקרונות הרפובליקה. גם בגרמניה, ואפילו בהולנד, דורשים עתה המנהיגים מבחן נאמנות מוחלט. לכל מבחן מבנה שונה, לכל אחד דרך אחרת. אך דבר אחד משותף לכולם: ה"נאמנות" - כעקרון על.
גם אם טרם הגענו לעמק השווה באשר להגדרת עקרונות הנאמנות, וסביר כי יארך הדבר זמן ומילה, דבר אחד כבר ברור. ברור מהי "חוסר הנאמנות". הסתה כנגד אזרחי ישראל היהודים - היא סימן אחד. ביקור חפוז אצל אסד הבן - הוא לבטח סימן אחר. עידוד פיגועים, חיזוקו המוראלי של נסראללה, הכרה בתפיסות החמאס, ושלילת סמכותה של כנסת ישראל - גם הם דוגמה מובהקת לחוסר נאמנות. הנה כי כן, הקלפים מונחים עתה על השולחן, והשחקנים כבר מוכנים ל"קרב". זה הזמן לפעול. עלינו לראות באירועים האחרונים בבחינת נורה אדומה, כצפירת אזעקה, אשר צריכה להעיר את קברניטי המדינה, ולומר להם בבירור: אל נא תתעלמו מהבעיה, הגדירו אותה, שמא יהיה כבר מאוחר.
