ביום שלישי השבוע התעוררו העיתונאים לצפצופי האיתוריות. הם הוזמנו לארבע מסיבות עיתונאים: ראש הממשלה, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת ויו"ר העבודה. קריסת, הממשלה היתה עובדה מוגמרת גם קודם לכן, אף ללא התפטרות מעשית של ראש הממשלה, אך מה שלא היה ידוע הוא ששרון הולך במסלול של פיזור הכנסת. כעת מעניין להיווכח כי מי שהוביל את שרון במסלול הזה וסיפק לו את הייעוץ המשפטי-מקצועי הם הפרקליטים שעל-ידו: מנהל לשכתו, עו"ד דב ויסגלס, ומזכיר הממשלה, עו"ד גדעון סער. פעם דרך כוכבם של השניים בשיעור קומתם של רם כספי, אמנון גולדנברג ויעקב נאמן. עכשיו כרויה אוזנו של שרון לויסגלס ולסער.
הדרמה החלה כידוע השכם בבוקר של יום ג'. שרון הגיע, לפי בקשתו, לפגישה דחופה עם הנשיא משה קצב. הוא ביקש לפזר את הכנסת, האשים את מפלגת העבודה בפירוק ממשלת האחדות, הסביר כמה נתניהו חסר אחריות לאומית, ואמר לנשיא כי אין מנוס מפיזור הכנסת והקדמת הבחירות. שרון ביקש מקצב לתת את הסכמתו למהלך זה. בכל זאת, מדובר בתקדים, שכן מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה בחוק יסוד הממשלה. מלאכת השכנוע המשפטית נעשתה מאוחר יותר. הנשיא קצב ביקש הבהרות לגבי המצב המשפטי, וליתר דיוק: בידי מי הסמכות - ראש הממשלה או הנשיא עצמו. "הוא איש הגון, רציני. יודע לקבל החלטות. הוא לא פראייר. הוא ביקש לשמוע הסברים", אמר אחד המעורבים בנושא. הנשיא לא השתהה יתר על המידה ולא עשה את ההצגות הגדולות שהיו נהוגות בעבר אצל נשיאי ישראל לדורותיהם. תוך שעות ספורות, לאחר היוועצות בטלפון עם כמה מראשי הסיעות האחרות, קיבל הנשיא החלטה להסכים להחלטת שרון.
בבואו לפזר את הכנסת הסתמך שרון על סעיף 22 (א') לחוק יסוד: הממשלה. סעיף זה קובע: "נוכח ראש הממשלה כי קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה, ושעקב כך נמנעת אפשרות לפעולה תקינה של הממשלה, רשאי הוא, בהסכמת נשיא המדינה, לפזר את הכנסת בצו שיפורסם ברשומות ויתקיימו בחירות מוקדמות כאמור בסעיף 21".
ב-8:00 הגיעו אל הנשיא, על-פי בקשתו, שני פרקליטיו/נאמניו של שרון: עו"ד ויסגלס ועו"ד סער. השניים, כאמור, הם שהגו את הרעיון ללכת בנתיב הזה. הם שהציעו לשרון לפזר בדרך זו את הכנסת כולה, במקום המסלול שבו רצה שרון ללכת - להתפטר ולקיים בחירות רק לראשות הממשלה. בפגישת שני הפרקליטים עם הנשיא השתתפה היועצת המשפטית של בית הנשיא, עו"ד ורדה אומנסקי, ואדם נוסף.
בפגישה הובהר לנשיא, בכל הכבוד, כי ההחלטה היא של ראש הממשלה, והוא צריך לתת הסכמתו, משמע - לחתום, אלא אם על פניו נראה הדבר כגחמה של ראש הממשלה. מצב מקביל זה, אגב, קיים בהליך בחירת שופטים. הוועדה היא שבוחרת. הנשיא הוא שחותם על כתב המינוי.
מעניין לציין כי בכל ההליך הזה לא היה מעורב איש ממשרד היועץ המשפטי לממשלה או מפרקליטות המדינה. אמנם נכון: היועץ אליקים רובינשטיין לא היה בארץ באותו יום ופרקליטת המדינה (המשמשת ממלאת מקום היועץ המשפטי בהיעדרו) שרויה באבל על מות אביה (ז"ל). אולם אם לוקחים בחשבון כמה באמת מחשיב שרון את דעת
רובינשטיין (לא הרבה, כנראה), הרי שאפשר לקבל מענה, מדוע לא שיתף/התייעץ שרון עם רובינשטיין, ולו בטלפון. אחרי הכול, יש לזכור: רובינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה כולה. במקרה שהיתה מוגשת עתירה לבית המשפט העליון, היועץ הוא שהיה מוזעק להגן על ראש הממשלה. ובכל זאת, העובדה ששרון אינו "סופר" את רובינשטיין מעידה כי בדברים החשובים באמת, רובינשטיין אינו מוחזק כמי שדעתו חשובה.
