שוב נחתה על מדינת ישראל מערכת בחירות, ושוב נראה כי רבים מהגורמים במערכת הפוליטית ממשיכים כאילו דבר לא השתנה וכאילו לא למדו דבר.
טירוף המערכות הפוקד את החיים הציבוריים בישראל, ניתן להמחשה קלה אפילו באמצעות רצף האירועים השבוע בכנסת: ב-4 בנובמבר 2002 התכנסו אנשי השמאל לכינוס זיכרון משלהם לזכר יצחק רבין ז"ל, בתאריך "שלהם", כאילו לא התקיים יום הזיכרון הממלכתי בי"א בחשוון; ב-5 בנובמבר פוזרה הכנסת, והכל דיברו על הסיכוי/החשש של הליכה לקלפי בעת התקפה אמריקנית על עירק והתקפה עירקית על ישראל, אבל שכחו כי ישראל נמצאת כבר למעלה משנתיים בעיצומה של מלחמה קרובה יותר וגורלית יותר לעצם קיומה; ב-6 בנובמבר קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת לזכר רחבעם זאבי ז"ל, הרחק מיום השנה לרצח, כי אז שהה בית המחוקקים המנותק באחת מפגרותיו האינסופיות.
7 שנים אחרי ה-4 בנובמבר 1995, נמשכת ההסתה כלפי למעלה ממחצית העם בגין פשעו של יחיד. הסתה זו מגיעה לשיאה בשבועיים-שלושה שבין י"א בחשוון לבין 4 בנובמבר, מתעלמת ממי שכמעט הפיק רווח פוליטי מן הרצח, הופכת את ההנצחה מאירוע לאומי לאירוע מגזרי, ומקשה על רוב העם לקחת חלק בתהליך הנצחה שאמור היה להיות מלכד. הם בשלהם: מסרבים להבחין בין גינוי רצח רבין לבין שלילת מדיניותו.
9 שנים אחרי ה-13 בספטמבר 1993, ממשיכים שמעון פרס ושותפיו לקלס ולשבח את התהליך שבלשון המעטה חרג באופן בולט ומסוכן מן המסלול המתוכנן, ולפיכך ראוי היה להשמדה כמו טיל שסטה ומאיים על משלחיו במקום על אויביו. אבל, במקום להכות על חטא הם מכים במתנחלים, כאילו הם אשמים בטרור, ובכך שערפאת וצבאו - שהובאו לכאן כדי להילחם בטרור - מכים ביהודים ללא הפסקה, משני צדי "הקו הירוק".
מסע הבחירות של פואד מתמצה בדברי ההסתה: "הכו במתנחלים", עידכון של סיסמת הקרב ששימשה נוצרים במשך 2000 שנות גלות כנגד השעיר לעזאזל הקבוע, היהודים, להטיית דעת הקהל מפני מחדלים כאלה וכאחרים. בכך הוא מצטרף ל-2 יריביו למאבק על ראשות מרצ ב', רמון ומצנע, שאף הם מטיפים לטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם, והיועץ המשפטי מעלים עין.
היועץ אליקים רובינשטיין שותק, גם כאשר יוסי שריד פוסק דין רודף למתנחלים ומגדיר אותם כחגורות נפץ, שכל אחד יודע כיצד לנהוג בהן. וכידוע, מלים מסוגלות להרוג.
21 חודשים אחרי ה-6 בפברואר 2001, שבו נבחר אריאל שרון כדי לשנות כיוון במלחמה שכפה עלינו צבא המחבלים שהובא לתוככי ארצנו, ונראה שגם הוא הומרץ, וגם הוא מגונן על פרי הבאושים שנזרע לפני 9 שנים: "חזון בוש" ו"מפת הדרכים" שלו אינם אלא רשת הסוואה, כמו "שלום" ו"מזרח תיכון חדש" לפני-כן, למדינה פלשתינית בלב הארץ. גם מי שנבחר כאשר הציבור הגיע ברוב מכריע למסקנה כי מדינה פלשתינית ושלום הם דבר והיפוכו, אפילו הוא מנווט לאותו יעד שסומן לפני 9 שנים ואינו מעז לומר בפה מלא: עד כאן.
מערכת הבחירות הנוכחית מנסה להתמקד במצב הכלכלי-החברתי החמור, כאילו אין הוא בראש ובראשונה תוצאה של 2 שנות מלחמת התשה. המסקנה המתבקשת היא שיש לקצר את המלחמה על-ידי הכרעתה, הן כדי להחזיר את הביטחון והן כדי לשקם את הכלכלה.
הבוחר יעמוד הפעם לא בפני 2 גושים, אלא שלושה: גוש השמאל (מרצ וגרורותיה), גוש המרכז (הליכוד) וגוש הימין (שלא למד דבר וממשיך להיות מפוצל). הבוחר צריך לבחור בין מדינה פלשתינית לבין מדינת ישראל. המציאות מלמדת שאין מקום לשתיהן ממערב לירדן.
_________________
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
