בימים אלה נעניתי לפניית מחלקת המנויים של עיתון הארץ והארכתי את המנוי לשנה נוספת. עשיתי זאת בלב כבד ובניגוד לרבים מחברי שאפילו "לא מתקרבים" אל העיתון הזה, עיתון שמזמן יצאו לו מוניטין שליליים במחנה הלאומי, ובדין.
מדוע צריך אני להכניס הביתה פמפלטים מתועבים בצורת מאמריהם של גדעון לוי, ברוך קימרלינג, זאב שטרנהל ודומיהם? - אני חוזר ושואל את עצמי מדי בוקר כשאני יורד לאסוף את העיתון.
מדוע אני צריך לקבל לשבת את תעמולה נסראללה בכותרת הראשית וצילום קשה של הלוויית חייל ישראלי מתחתיה? מדוע אני צריך לחזור ולפגוש את אורי אבנרי ו"גוש שלום" הסרטני שלו בעמוד השני? מדוע אחרי שני עמודים אני נתקל בשתי מודעות "גבלסיות", שקריות, שבמסווה של דאגה לשלום, לזכויות האדם כביכול ולהפסקת המלחמות - מצדיקים את האויב הטרוריסטי, שאותו מגלם בימים אלה השייח השיעי הארסי?
מדוע בעמוד הפותח את מוסף השבת אני לא יכול להימלט מעוד מודעת-תעמולה ערבית נגד "התקשורת המגוייסת", שנוזפת בנו וב"תקשורת המרכזית בישראל" (גם הארץ?) ש"מסוכנת לנו ולאזור כולו"?
מחיר המודעות בהארץ אומנם קטן ממחיריהן בידיעות אחרונות ומעריב, אבל עדיין מדובר במודעות ענק, מודעות קבועות, שכנראה רק באמצעות מימון-חוץ ניתן להביא לפירסומן. נקל לשער מי הם אותם גורמים חיצוניים, שמממנים את המודעות לאותם גופים קיקיוניים אך מסוכנים, ומפרנסים באופן נאה את הארץ.
המטרה היא כפולה: גם להפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית, כלומר אנטישמית, תעמולה שכל כולה מבוססת על שקרים הגם שמנוסחת על-ידי קופירייטרים מנוסים; וגם להביא לכך שראשי אותם אירגונים יוזמנו מיד להתראיין בערוצי הטלוויזיה, שנופלים ממש שדודים לרגליהם, מראיינים אותם בדחילו ורחימו, ובכך מקנים במה נרחבת בהרבה להם ולעמדותיהם המסוכנות.
על מודעת "קשב" ו"אעלאם" לא מופיעים שמות ולא מספרי טלפון. אין הקורא יודע מי באמת מאחוריהן. עד שערוץ 1 העלה לראיון את המנכ"לית, אחת בשם חנין זועבי, שבלי לבזבז זמן, השפריצה מיד את תעמולת הזוועה של נסראללה ואחמדינג'אד, בעברית צחה, בכושר ניסוח מעולה, ולכן סכנתה כפולה ומכופלת. המראיינת כמעט נאלמה מרוב תדהמה למשמע הדברים שבפי אזרחית ישראלית שאננה, שמנצלת עד תום את הדמוקרטיה הישראלית המייבבת.
היה זה ח"כ משה כחלון, שרואיין מיד לאחריה על נושא אחר, ובצדק לא יכול היה להתאפק ולא להגיב על מה ששמע קודם לכן. הוא הגדיר זאת בשתי מלים: "גיס חמישי". לתשומת לב מנהלי הערוץ הממלכתי.
אכן, ח"כ כחלון צודק. פועל בקרבנו גיס חמישי יהודי-ערבי לעת שמתנהלת אחת המלחמות הקשות ביותר בתולדות ישראל. לעומתו, שפויים והוגנים בין אומות העולם ובקרב אנשי הרוח השמאלנים בתוכנו, והם לא רבים לדאבוננו, קמו הפעם, לשם שינוי, והצדיקו את התגובה הצבאית על ההתקפה הפושעת של חיזבאללה בתחום הריבוני של ישראל.
כמה מלים לזכותו של הארץ: למרות שהעיתון - הנושא שם (הארץ! כן, עדיין בעברית שלא כמו המוסף הכלכלי המתנשא) שעורכיו היום, אולי, היו מעדיפים להחליפו (אגב: גם השמאל ההיסטורי בגלגולה של מפא"י נשא בשמו את צמד המילים הטעון "ארץ-ישראל"!) - מתקיים גם ממודעות ההסתה והשקרים הללו, הבינו באחרונה עורכיו (מסיבות כלכליות?) שאי אפשר ללכת עד הסוף עם הקו התבוסתני.
ולא רק הם הבינו אלא גם כמה מכותביו, כמו יואל מרקוס (נכון להיום) ויוסי מלמן, שמתבטאים בזכות צה"ל וחייליו. הם ולצדם כותבים אחרים כמו נדב שרגאי, משה ארנס וישראל הראל, בכל זאת מביאים מעל דפי העיתון, שרכש לו בצדק במחנה הלאומי מעמד של יומון אנטי-ציוני, כמה קולות שפויים, הוגנים, בעת מצוקה זו למדינת היהודים. ושלא תהיה אשליה: בנושא המדיני, בנושא תוכנית ההתכנסות הנוראה ובשאלת מסירת חוות שאבע לתוקפן הסורי-הלבנוני - שיעלו בקרוב מאוד על סדר היום המזרח-תיכוני - עמדת הארץ היא חד-משמעית.
כן, למרות לוי ושטרנהל, למרות עקיבא אלדר ויוסי שריד - הכוכב העולה בשמי הארץ - למרות חנין זועבי ואורי אבנרי ומודעות המשטמה שלהם, הארץ מופיע בינתיים מדי בוקר בביתי, ורק שחברי הטובים לא יידעו זאת... והוא מגיע לאו דוקא בזכות ה"פיתוי" לקרוא את מאמריהם של ארנס והראל.
הוא מגיע, כי בלעדי הארץ (הגורף הכנסות נאות לעצמו) אולי לא היינו יודעים על פרופ' יהודה שנהב, על עוז שלח, על סמי שלום שיטרית, על נמרוד אלוני, על מיכל היימן, על דליה קרפל, על סמדר לביא ועל עוד כמה שמות של ישראלים (לא ערבים), אנשי רוח והבל, שעובדים במודע ושלא-במודע בשירות תעמולה החיזבאללה. בשעה שלוחמי צה"ל נלחמים בגבורה ובהקרבה להחזרת הביטחון בצפון ובדרום - הללו מכתימים במודעותיהם ובהפגנותיהם את שם ישראל כ"מדינה פושעת".
חשוב להיות מודע לתופעת "מהרסיך ומחריביך" זאת. חשוב להבין, שלמרות השטח הנרחב המוקנה לה במאמרים ובמודעות, הם באמת שוליים שבשוליים. את השירות המפוקפק הזה להכרת התופעה והעומדים מאחוריה - מספק לקוראיו העיתון הארץ.
כך נוכל, הציבור ברובו הגם שלא התקשורת ברובה, להיות עירניים ופקוחים, ערוכים לבלום את התפשטות מחלת ההלקאה העצמית ולוודא שאיננה מחלחלת לשורות מנהלי המאבק הנוכחי שאין צודק ממנו.