תרחיש א': טיל נוחת בשטח פתוח סמוך לנצרת, לתל אביב או למעלות. אין נפגעים.
תרחיש ב': טיל נופל במרכז עירוני בתל אביב, בחיפה או בלוד. יש נפגעים.
תרחיש ג': טיל נופל באום אל פאחם, בכפר קרע או בג'סר-אל-זרקא במרכז היישוב. יש נפגעים.
מדובר, כמובן, בטילים הנוחתים על ישראל על-ידי החיזבאללה. מהי עמדתי בכל אחד מהמקרים המתוארים לעיל? אותו דבר.
ממש אותו דבר, כי אני במקרה סטודנט ב"אוניברסיטת חיפה", ב"מכללה האקדמית אריאל", או ב"אוניברסיטת בר-אילן" ומבין משהו בסטטיסטיקה ובתורת הסיכויים, ויודע ומבין אל-נכון באיזה מרחב אני חי.
ולעצם העניין - מהי עמדתי, ומהי תגובתי?
ובכן, אדגיש כי מעל הדעות הפוליטיות והאמונות הדתיות והערכיות שלי, חפץ חיים אני, והחופש הוא חלק מהחיים לפי הגדרתי - חופש בו חיים בישראל, ולא כל כך במדינות שמסביב, בלשון המעטה. וכמובן, מדובר ב"חיים" כפשוטם, בהקשר של ניגוד ל"מוות".
וכחפץ חיים ורוצה לשרוד, לבי היה נמלא זעם נגד מי שאורב להרוג אותי בפועל, ולא יעזרו לו שום הבטחות כי אחר כך אהיה "שאהיד", שיהיה המציע "שאהיד" בעצמו אם זו באמת ובתמים הבטחה לטוב.
בזעם, כמובן, אין די.
כפועל יוצא של הזעם העצור, וכדי לשחררו בצורה מושכלת, הייתי כותב ועושה כל שאל ידי כדי שמדינת ישראל בה אני עובד ואותה אני משרת שירות צבאי [אם לא - אז מעכשיו החלטה בידי להתנדב ולהגיש הצעת חוק בדבר גיוס חובה לערביי ישראל], המדינה בה אני חי, וממנה אני מקבל ודורש [ועוד אדרוש ואקבל] - זכויות שאיני יכול לקבלן בשום מקום אחר, כדי שמדינת ישראל תשגשג ותצליח ותגבר על אויביה.
... ומיותר לציין כי הייתי שמח לכל הצלחה צבאית של מדינת ישראל ולכל כשלון במערכה של אויביה.
ועתה, אני מסיר את הכובע של הערבי הישראלי, וחוזר לכובע הטבעי שלי - כיפה סרוגה. ומהי תגובתי לכל אחד מהתרחישים הללו?אותו דבר.
אלא שתגובתי הזהה היא בבחינת דבר מובן מאליו, והגיעה העת כי גם תגובה כזו מערביי ישראל תהיה מובנת מאליה, כי אל להם להידמות בערכי אנוש לנסראללה אם חפצי חיים הם.
כדי לחדד את היעדים הכנים והאמיתיים של ערביי ישראל, מוצע משחק סימולציה דמיוני, הזוי לחלוטין, מעין משחק בלהות, בו "מאווייהם" כפי שמוצהרים השכם והערב על-ידי מנהיגיהם המשולהבים בהצהרותיהם נגד מדינת ישראל המשלמת להם עשרות אלפי ש"ח נטו לחודש - מוגשמים במלואם באחת... הרי זה יהיה לא רק עבור היהודים, אלא גם עבור ערביי ישראל, ואולי אף יותר עבורם, אסון כבד.
אין צורך להזכיר דווקא את ספטמבר השחור או את סברה ושאתילה לצורך המחשה, כי המעשים הנתעבים הם אצלם מעשי יום יום.
[הבהרה מיותרת: "אצלם" - לא כולל כמובן את ערביי ישראל, שהם עמנו, אך מי שרוצה לחצות את הקווים - או שכבר חצה אותם רוחנית ונפשית, אך סומך די בצדק על טוב לבנו שלא נשלים את החצייה למעשית - שיחצה].
