מלחמת הקיום

בקרוב הולכים, שוב, לבחירות. אצלנו זה הפך להיות הפתרון(?) האולטימטיבי. בכל עת שהמצב מידרדר לסימטא ללא מוצא - הולכים לבחירות. האמנם פיתרון? ומהו ההיצע? יש איזה רעיון לדרך חדשה? מישהו מציע דבר כזה? לכאורה אין ברירה; צריכים לבחור ברע במיעוטו וכל אחד יחליט מהו מיעוט הרע, האם דרכו של לבן המרמה בסתר, או דרכו של עשו התוקף בגלוי? רוב המפלגות מציגות חזות לבנה האמורה לשכנע אותנו בטוהר כוונותיהן. פתרונות - לא צריך להגזים; צריכים להתחשב באמריקנים, באירופים, בתקשורת, בדעת הקהל; וצריכים גם לדאוג לתדמית שלנו ושתהיה לנו תעסוקה; ואם לא יהיו בעיות יתברר שאנחנו מיותרים. אז אף אחד לא באמת מציע פתרונות אבל מנסים לשכנע אותנו שנסמוך עליהם. ויש גם כאלה הדבקים בדרכו של עשו, עכשוויזם. רק ניתן להם את הכח ומיד ישרור כאן שלום לנצח. או לפחות עד הפיגוע הבא. האמת - יותר נראה שיש כאן בריחה מהתמודדות עם הבעיות מאשר אפשרות אמיתית לבחירה. ואת דרכו של יעקב איש אינו מציע, בינתיים. למה לא, בעצם? למה לא לדבוק בדרכו של יעקב אבינו? הרי ה' מבטיח לו: יד ...וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה... (כלי יקר): מה שהזכיר הרוחות המקבילין זה כנגד זה, ולא הזכירן כסדרן, לפי שאמרו במדרש 'אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו'. וטעם של דבר, שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה' וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש על-ידי תחבולות אנושיות, ועל כן ריחק ה' את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה'; אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם וה' שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה. אצלנו מסרבים להודות שכבר הגענו אל תכלית השפלות ועדיין מנסים להיאחז במעשי אנוש ותחבולותיו. אבל האמת היא שכבר אין שום פתרון ששכל אנושי יכול להמציא ונותר רק הפתרון הרמוז בשמו של יעקב אבינו. וזה יקרה בקרוב ממש כאשר אותיות שמו, יעקב, יתגלו בצירוף שונה למילוי היעוד: (ישעיהו נח): ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: בגאולה האמיתית והשלמה שתבא מיד ממש.

לכאורה, כשיהודי יוצא אל העולם עליו להתאים את עצמו לכללים של העולם. לסגל לעצמו את סגנון החשיבה המקובל ולהשתתף בתחרות לפי הכללים המקובלים. יעקב אבינו הוא יהודי כזה שרק עכשיו יצא אל העולם; מצד אחד יש את דרכו של עשו: 'הבה נארגן את העולם על-פי תפיסתנו, ואם צריך - אז בכוח'. מדרך זו הוא כבר יצא. מצד שני הוא הולך אל לבן שדרכו היא: 'בוא נעמיד פנים של הגינות ונעבוד על כולם'. יעקב אבינו בוחר בדרך שלישית: דבקות בה'. הוא מגן על ראשו שלא יקלוט חשיבה שקרית ותפיסות מעוותות; הוא מעדיף ראש-אבן הדבק באמת על פני פתיחות לשקר. ...וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (רש"י): עשאן כמין מרזב סביב לראשו. ברגע שהראש מוגן ושמור - עם כל היתר אפשר להסתדר. הקושי הגדול של יעקב (וגם שלנו) נובע מן העובדה שמדובר באחים, או לפחות דודים, שמנסים לעבוד עליו. האם יתכן שרק האינטרסים של עצמם לנגד עיניהם וכדי להשיג אותם ירמו אותי? יעקב יודע שאכן כן. דרכם אינה דרכו ולא תיתכן שום פשרה. רק הבדלה רעיונית מוחלטת תאפשר דו קיום סביר. בעיני עצמו, יעקב אינו מושלם והוא דואג שמא ייכשל, יתרחק מה' ויאבד את הסיוע האלוקי הצמוד. כ וַיִּדַּר יַעֲקב נֶדֶר לֵאמר אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ: כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים: כב וְהָאֶבֶן הַזּאת אֲשֶׁר- שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: אחרי כל ההבטחות שקיבל מה', בשביל מה לנדור? (כלי יקר): ביאור הענין הוא שיעקב לא בקש כלל על שמירת הגוף שכבר הובטח בו, אלא בקש עכשיו על שמירת הנפש מן החטא... כי זה דבר התלוי בבחירתו של אדם וצריך גם עזר אלקי... אמנם הדרך הטוב אינו אלא אחד, על כן אמר ושמרני בדרך הזה... ולפי שההליכה בדרך התורה תלוי בבחירתו של אדם, על כן הוסיף מלת 'אנכי' ואמר אשר אנכי הולך, כי בי תלוי הדבר בצירוף העזר האלקי אשר עליו אמר ושמרני. ולכך אמר ושבתי בשלום, שלם מן החטא; ותלה ההשבה בעצמו כי הדבר תלוי בבחירתו כאמור. הצלחה בעניינים גשמיים זה עניין של ברכת ה' ואת זה כבר יש לו. הוא דואג לשלמותו הרוחנית התלויה בבחירתו החופשית ביחד עם סיוע מלמעלה.

(בראשית כח): י וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: המלה 'ויצא' לכאורה, מיותרת, מספיק היה לכתוב 'וילך יעקב מבאר שבע לחרן', לא? (כלי יקר): כל יציאה היא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו (שמות יא ד) 'אני יוצא בתוך מצרים'; נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו, שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורי אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. שונה ממנו ההולך מאיזה מקום ודעתו לחזור; אז, לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה. יעקב יוצא לחרן בשליחות אביו ואמו, להתחתן שם ולהקים את בית ישראל, ועליו להיות מרוכז במילוי השליחות. זכרונות העבר וגעגועים לבית אבא אמא, עלולים לפגום בשלמות ביצוע השליחות. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (רש"י): וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. ואם החיות יפגעו בחלקי גוף אחרים, זה לא נורא? רק על הראש מגינים? נתבונן נא בהמשך: יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: טו וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ: (רש"י): אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן: בבאר שבע ארבו ליעקב סכנות (רוחניות) שונות; אבימלך עלול לדרוש את חידוש הברית שכרת עם אברהם ויעקב מבקש להמנע מזה; הארץ הזאת שלו ואין מקום לשום ברית עם גורם זר ולו גם ידידותי כמו אבימלך. עשו עלול לחדש את עירעורו על הבכורה ועל הברכה ולא ניתן להתפשר איתו. מאלה יצא יעקב ועתה הוא הולך לקראת סכנה חדשה, לגור בחרן, אצל לבן הארמי (על-פי ילקוט שמעוני).