זו לא המלחמה אלא הפרסומות

כידוע - זו איננה מלחמה בין ישראל ללבנון, אלא מלחמה בין מדינת ישראל ליחידת גרילה מובחרת של אירן וסוריה אשר התמקמה בלבנון, פועלת ומשם ומנסה להשתלט על מערכות השלטון והשטחים בה. במהלך 25 הימים שחלפו - סוריה ואירן לומדות ממרחקים בשלווה, בסבלנות ובאורך רוח את כל הסודות הכי כמוסים של מדינת ישראל, כאלה שאף אחד גם אצלנו אף פעם לא יודע על באמת - עד שהדברים עומדים במבחן אש של ממש (או שלא עומדים, וגם זו תוצאה חשובה במבחן...). הם עושים זאת בניחותא, ולא תחת היסטריה של ניהול קרבות של ממש. כי הם לא מנהלים את הקרב. יש להם יחידת עילית שעושה את זה במגרש של השכנים ורחוק מהלב, אבל לא מהעין. אם ינצחו - זה יהיה ניצחון של אירן, ואם יפסידו זה יהיה רק הפסד של החיזבאללה. אבל אצלנו - זו מלחמה אמיתית (למרות שבית המשפט העליון קבע שזו לא מלחמה, אל תאמינו לפיקציות של משפטפטנים). זו מלחמה ועוד איך - עם חיילים אמיתיים, כלי נשק אמיתים, וקורבנות אמיתיים. יותר מדי... והנה - מה שאנחנו מציגים לעיני כל, זה הצבא שיש לנו, על חסרונותיו ומעלותיו. אלו כלי נשק שיש לנו את היכולת להשתמש בהם, על חסרונותיהם ומגרעותיהם. זהו המודיעין שיש לנו, ושאין לנו. זהו מבחן ההתנהגות האמיתי של העורף, של המפקדים, של שר הביטחון, של ראש הממשלה, של הכנסת, של התקשורת, של העולם שלצדנו ושל אלה שנגדנו. על באמת ולא בתיאוריה. אבל אצל מצביאי האוייב - הכל זה רק הדמו. משחק הדמיה שבו כל מה שיש ואין לנו, חשוף לעיני האוייב לאור היום ובמבחן אש של ממש, ואילו כל מה שיש להם, לאירן ולסוריה ולא רק לחיזבאללה, רחוק מלהיות ידוע, וכעת רק עובר שידרוג והתאמה וכיול בהתאם למסקנות והלקחים שקל מאוד להפיק ממשחק ההדמייה הזה, שבו הכל בצד שלנו אמיתי ומדוייק וזה מה יש, ואילו בצד השני - יש רק תיאוריות מודיעיניות לא מבוססות, לא בדוקות, ולא כאלה שעמדו במבחן של ממש. החיזבאללה הוא רק יחידת עילית. את זה חייבים לזכור. זאת - להבדיל מהצבאות האדירים של סוריה (שעם כל הזלזול שאנו שמחים לזלזל באסד ג'וניור, זה הצבא שכבר עשה לנו קרקס פעם אחת לפחות) ובעיקר של אירן (זה שהצליח להביס את אמריקה ואת בעלת בריתה עירק, בימים שבהם עירק גם כן היתה כמונו, בת ברית אסטרטגית באזור ולא סתם אוייב של אמריקה). בכל מערכת יחסים, ובטח ובטח גם במלחמה, אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון. בכל מערכת יחסים, מי שמתפשט ראשון - מתפשט ראשון ולא נותר עם יותר מדי סודות להסתיר. ובעוד שבאהבה זה יכול להיגמר נהדר, במלחמה מי שמתפשט ראשון גם מת ראשון. ככל שנאחר לגרור גם את האוייב האמיתי למלחמה האמיתית, נוריד יותר ויותר סודות ונחשוף יותר ויותר תורפות, ונבזבז את האנרגיות שלנו על האימון מול החיזבאללה עד שלא יישארו לנו כוחות למשחק האמיתי! זה אומנם כבר מאוד מאוחר והפסדנו מומנטום נהדר שהיה לנו עם תחילת המלחמה כשכל העולם עוד היה בעדנו - אבל עדיף לתקוף את האוייב ישירות ולהפסיק עם משחקי הכאילו (הוא תוקע אותנו בגלוי ורק אנחנו ממשיכים לרמות את עצמנו כרגיל, ומשחקים אצלו רק במגרש של הכאילו). אבל לא מאוחר מדי, כי זה עדיף מאשר להפסיד את המלחמה הזו. כי אם אותה נפסיד אחריה לא יהיו לנו יתר מלחמות לעולם. לא באזור הזה, בכל אופן. ומי שחושב שהמרחק בין האוייב לנצחון שלו הוא גדול, לא מבין מה טיל "נכון" אחד במקום "נכון" אחד יכול לעשות למדינה שלמה... אבל די לזכור מה סתם טיל בטון לא נכון עשה כשנפל במקום ממש לא נכון ורוקן את כל גוש דן מיושביה... אין לי אלא לחזור על מה שאמרתי ביום הראשון למלחמה הזו: יש להפסיק לבזבז את כל מה שיש לנו בריצה סביב הזנב של עצמנו וללחום באוייב האמיתי. ישירות, חזיתית, ולא אנחנו על באמת, והוא רק מצחקק כי אצלו הכל בכאילו ורק מעל מסכי הטלוויזיה בסלון הממוזג ומי שמשלם את המחיר זה ממילא אזרחים לבנונים שהוא מעולם לא אהב, בלשון המעטה...