יתכן שמקבלי ההחלטות בקבינט הביטחוני אינם מבינים לפני מה הם עומדים. זוהי המלחמה המבישה ביותר שהיתה למדינת ישראל מאז נוסדה. לא בגלל מה שעשתה. אלא בגלל מה שלא עשתה. האויב קרא אותנו היטב. מקבלי ההחלטות שלנו אומנם חדשים. הם סובלים מטראומה רצינית. לפי השקפתם, אסור לצבא ישראלי להיכנס לשטחה של שום מדינה ערבית. ולא משנה מה תעשה המדינה לנו. בעיקר אסור לדעתם להעמיק בתוך לבנון. שמא נטבע בבוץ. הטראומה כה קשה שרק קורבנות רבים בעורף ישנו את מדיניותם.
לאחר ארבעה שבועות, עם יותר מ- 3,000 טילים שפגעו בעורף החשוף לחלוטין והניבו חורבן גדול ברכוש, יצרו הפסדים עצומים בכלכלה ולמעלה מאלפיים נפגעים - זה לטעמם מעט מדי. המדינאים החדשים שלנו צריכים יותר נפגעים על-מנת לשנות את הקונספציה.
הרושם הנורא שאני מקבל ממקבלי ההחלטות החדשים הללו הוא שרצוי שהאויב יירה מטח טילים על ת"א. על הבועה שבה הם יושבים. אולי זה ישכנע.
וכתוצאה מההיסוסים המשונים הללו, הם לא משגרים את צה"ל לבצע את מה שמוגדר בשמו: להגן על ישראל. איך יכול הצבא להגן אם הוא מצליח בשבוע הרביעי למלחמה לתפוס רק 8 ק"מ בעומק לבנון כשטווח הטילים משם הוא 40. אם תרחיש כזה היה מוגש כעבודה בבית הספר לפיקוד ומטה, היה המגיש מודח!
צה"ל מתפאר בהרס שגרם בלבנון. אבל ההרס נמצא בעדיפות נמוכה אצל האוייב. לעיתים משמש ההרס מנוף להגדלת השנאה לישראל. זה לא הגיוני? זה משום שאינכם מבינים את האוייב.
צה"ל מתפאר בהריגת כמה מאות לוחמי חיזבאללה. אבל ערך החיים אצל לוחמי חיזבאללה שונה תכלית שינוי משלנו. האם היינו שולחים את לוחמי צה"ל למשימת התאבדות? לא! אבל האויב שולח ולוחמיו מצייתים. זה לא הגיוני בעיניכם? זה משום שאינכם מבינים את האויב.
אנו דומים לענק שנלחם עם גמד. הענק חובט בגמד שוב ושוב והיריב אינו נופל. אז אולי הטקטיקה של הענק שגויה? מה דעתכם על כך, מקבלי החלטות חדשים?
אם נסכם, הביצועים שלנו מול חטיבת חיזבאללה בלבנון - עלולים למחוק את כוח ההרתעה של צה"ל בעיני כל הסובבים אותנו. מבחינה מוראלית, חלק ניכר מהציבור חושב שצה"ל לא ניצח! וצה"ל לא ניצח בגלל ההיסוס המביש של מקבלי ההחלטות במדינה.
צה"ל לא ניצח משום שלא מילא את תפקידו המסורתי. להגן על העורף. הוא לא העביר את המלחמה לעורף האויב. בתנופה, כך שמספר הימים בהם רקטות נופלות על העורף יהיה מינימלי. והחלק המביש עוד יותר בצמרת צה"ל הוא שמספרים לנו שאלופי צה"ל גם לא דרשו מהדרג המדיני להעמיק את השליטה שלנו בעומק לבנון.
חומרית, הנזק שנגרם למדינה בצפון הוא ענק. את הבתים שניזוקו ישקמו תוך שנה אבל את הזיכרונות של המתגוררים בהם - לעולם לא. החודש בו שהו תושבי הצפון במקלטים, או בתחליפים שלהם, חידד לחלוטין את אוזלת היד של הטיפול בעורף. את הפערים החברתיים בין אלה שיש להם ונמלטו, לבין אלה שאין להם ברירה ונותרו לספוג תנאי מחיה עלובים ורמת סיכון עצומה. ללא הצדקה. הם לא ישכחו את זה. גלי ההדף של הנזק ימשיכו גם למישור הכלכלי. התיירות היחידה שבמצב הקיים תיאות להגיע לישראל, השנה, היא תיירות מטעם. כאלה שמגייסים אותם. לא מתוך רצון. יותר מתוך סיוע וג'סטה. וגלי ההדף יגיעו גם לתעשיה ולמסחר.
הפסקת האש, במצב הקיים, תשרת אך ורק את האויב. הוא יארגן מחדש את אנשיו. יתחמש בקלות באמצעות משלוחים מסוריה. ולכל תרועות ההמונים במדינות ערב, ובתמיכה והסכמה של מנהיגי המדינות, שהולכים תמיד אחר החזק, יחדש את ההתגרות ההתקפית בישראל בכל עת שימצא לנכון, ובעוצמה גדולה יותר.
האוייב כה בטוח בחשש שלנו להניע נגדו את העוצמה של צה"ל עד שהוא לא מהסס בימים אלה להמשיך ולירות מטחים של רקטות בעוצמה שלא נודעה גם ב"בליץ" על לונדון במלחמת העולם השנייה. 200 רקטות ליום - לא היו!
מה שנעשה למקבלי ההחלטות שלנו בשוך הקרבות - כבר ברור. הם יכולים לשכוח מכיסאותיהם. השאלה היא כיצד להקטין כעת את הנזקים שהולכים ונערמים. כאן לא מדובר ברשימת קדימה או ברשימת העבודה. כאן מדובר בבעיה קיומית. בחוסר הנוחות לחיות כאן כיוון שהצבא איננו מתפקד, ומקבלי ההחלטות מהססים.
האוייב שמולנו בונה על ההיסוס שלנו. הוא מטורף אבל מצליח. הוא מאיים אבל מקיים. כוחו מבוסס על השוני המנטאלי בינינו לבינו. האוייב הזה לא ייתן לנו מנוחה עד שישמיד אותנו. הוא אומר זאת במפורש ואנו חושבים שהוא מתלוצץ.
במאה שעברה, בשנות השלושים, היה צורר גדול שחשבו תחילה שהוא מטורף. בכל פעם אמר שהוא רוצה עוד פיסת אדמה. נתנו לו כדי להימנע ממלחמה. סופו של הצורר - ידוע. אבל עד סופו הוא הביא לנזק עצום. אל תיתנו לצורר נוסף להתקיים. הכריעו אותו עד תום בעודו קטן. עכשיו.
אסור לנו לוותר. אנו צריכים להפעיל את מלוא העוצמה של צה"ל ולנוע צפונה ומזרחה בלבנון עד שנגיע למקום בו ייעלמו מיישובי ישראל מטחי הטילים. זוהי המשמעות היחידה של צבא הגנה לישראל. זה צריך לקרות עכשיו. ללא דיחוי. באופן מיידי. לפני שיהיה מאוחר.
