המנכ"ל -
מועמדו של אריאל שרון לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הוא כידוע, ידידו ומקורבו אורי שני. המינוי הפוטנציאלי הזה, שהיה ידוע עוד לפני יום הבחירות, עורר השבוע ביקורת חריפה - עוד בטרם נעשה המינוי, ובטרם הודיע שרון פומבית האם בכוונתו למנות את שני למנכ"ל המשרד או לתפקיד אחר (כמינוי אישי).
אורי שני, נטען, פסול מלכהן בתפקיד האמור בשל הרשעתו בפלילים. בעיתונות, כמו בעיתונות, שפכו אש וגופרית על המינוי המתוכנן, כמו על מינויים נוספים העומדים על הפרק. שני הוגדר כאיש מושחת, כעבריין כבד ומה לא. הגדילו לכתוב בנושא המינויים המתוכננים של שרון העיתונאי מרדכי גילת (ידיעות אחרונות) והפרשן משה נגבי (מעריב). תוך צביעות וגלגול עיניים, הם כבר מיהרו להציב בפני שרון רשימת פסולי-מינוי.
כדי להעמיד דברים במקומם, ועל מנת לאפשר לציבור הקוראים להתרשם (ולשפוט) במה מדובר, אני מוצא לנכון להביא כאן את הממצאים העובדתיים הנוגעים להרשעתו של אורי שני.
כנגד אורי שני הוגש בינואר 1995 כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב. בכתב האישום יוחסו לו 8 אישומים, בגין מעשים אותם ביצע לכאורה בתקופה שבין יולי 1990 לבין יולי 1992 - עת כיהן בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר.
האישומים כללו הפרת אמונים בתאגיד, עבירת מנהלים בתאגיד, מרמה והפרת אמונים וכן קבלת דבר במרמה. בעיקרו של דבר נטען נגדו, כי הוא ניצל לרעה את מעמדו ואיפשר שימוש בלתי ראוי ובלתי חוקי בנכסי עמידר. בין היתר נטען - כי אורי שני איפשר לשר השיכון דאז אריאל שרון, לנהל חלק מענייני משרד השיכון באמצעות משרדי חברת עמידר בתל אביב (!!). כמו כן נטען נגדו, כי הוא עשה שימוש פסול בנהג שהועמד לרשותו, לצורך הסעות לרעייתו ובנותיו.
כבר בערכאה הראשונה - בבית משפט השלום, נחלה התביעה מפלה. מתוך 8 עבירות, הורשע שני רק בשתיים: בעבירה אחת, בשל זאת שאיפשר לשר אריאל שרון להשתמש במשרדי עמידר ללא אישור כל הגורמים המוסמכים; ובעבירה השניה, בשל זאת שהשתמש בנהגו כדי להסיע את בנותיו כ-10-15 פעמים (במשך שנתיים).
הערעור -
אורי שני הגיש ב-1997 ערעור על הכרעת הדין. בפסק דין שכתבה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב דבורה ברלינר, היא קבעה כי "ההר הוליד עכבר". עימה הסכימו השופטים אברהם בייזר וזאב המר.
בפסק הדין זוכה שני מהעבירה הראשונה שבה הורשע (הקצאת משרדים של חברת עמידר, לשר שרון), וגם חלק מההרשעה באישום השני שבו הורשע "קוצצה" בחלקה הגדול. ומה שנותר בסיכומו של המשפט הוא זה: שימוש בנהג שהעמידה לרשותו עמידר, להסעת בנותיו (10-15 פעמים כאמור במשך שנתיים). ובמילים פשוטות: אורי שני זוכה מכתב האישום החמור נגדו, והורשע בעניין פעוט וחסר ערך מהותי.
בהכרעת הדין הסכימה ברלינר, כי הסתמכות על עדותו של הנהג בלבד - שהוכרז "עד עוין", הינה בעייתית. "הסניגור מלין על עניין זה ונראה לי, כי יש לתלונה בסיס". יחד עם זאת קבעה, כי מאחר והעד אמר בחקירתו הנגדית: "אני מסרתי את האמת במשטרה", ניתן לאמץ את דבריו כאמת ולהרשיע את אורי שני.
בפסק הדין בערכאת הערעור הוכרע עוד, כי לא היתה מחלוקת עובדתית לעצם העובדה שהנהג הסיע את בנותיו של אורי שני. "המחלוקת נסבה על מספר הפעמים שבהן עשה זאת, ועל השאלה אם היה זה נוהל קבוע, שחייב גם נסיעות מיוחדות מתל אביב לקריית גת כדי לקחת את הבנות לחוגים". השופטת לא מצאה פסול בשימוש ברכב עצמו, אלא בשימוש "בנהג שהועמד לו לצורכי עבודתו כדי לבצע הסעות פרטיות עבור בני משפחתו"; "לא הרכב עומד בבסיס הרשעתו בנושא זה, אלא השימוש בנהג". זו הפרת אמונים, פסקה.
קו הגבול, פסקה עוד, "בין מעשה שיש בו גוון של שחיתות ובין מעשה שאינו כזה מצוי בדיוק באבחנה שבין רכושו הפרטי או האינטרסים הפרטיים של המערער או כל אחד אחר במקומו לבין רכושו או האינטרסים של התאגיד". עיקרון המידתיות הוא הקובע, והעובדה ששני ביקש מנהגו לבצע נסיעות מיוחדות כדי להסיע את בנותיו - ואין מדובר בעניין מקרי או במספר פעמים מועט - היא המחייבת את הרשעתו. בעיצומו של הערעור אף הוברר, כי לו היה מדובר רק בסעיף זה - התביעה לא היתה מגישה כתב אישום. מאחר שנותר "סרח עודף" זה, ומאחר שהפרקליטות נלחמה אז על כבודה - מחשש שמא יטען נגשה שהתגוללה לחינם על אורי שני, סירבה אז הפרקליטות לחזור בה מהאישום שנותר.
הצביעות -
השבוע התקיימה פגישה בין אליקים רובנשטיין ולבין אריאל שרון. מינויו של אורי שני עמד על הפרק. קודם לפגישה, הצטייד שרון בחוות דעת שכתב ד"ר יעקב נאמן בנושא.
בחוות הדעת המפורטת המחזיקה 4.5 עמודים, שהגיעה לידי, קובע נאמן: המדובר בעבירה קלה, בעלת אופי משמעתי; אין מקום להשוואת עניין זה למקרה יוסי גינוסר - שם יוחסו לו עבירות חמורות, לרבות עדות שקר, שיבוש מהלכי משפט וכו'; העבירה בוצעה תוך-כדי אילוצי התפקיד, בשעה ששני היה עסוק וטרוד בניהול ענייני עמידר עד השעות המאוחרות; חלפו למעלה מ-11 שנים מאז ביצוע העבירה שבה הורשע, ועל כן חלה התיישנות על העניינים נשוא ההרשעה; לפי פסק דין של בית המשפט העליון, הפסילה איננה אוטומטית אלא עניין לשיקול דעת. בחוות הדעת מתייחס נאמן לפסק הדין של בית המשפט העליון שנמנע מפסילת פרופ' איתמר רבינוביץ לכהונת שגריר בארה"ב, וזאת למרות שרבינוביץ הודה בעבירות מס חמורות.
מעבר לכל האמור לעיל, יש להתייחס גם לתרבות הצביעות שהתפתחה אצלנו כנגע ממאיר. שהרי אנו בתוך עמנו יושבים: מנהלים בחברות ציבוריות משתמשים באופן תדיר במכוניות ובנהגים העומדים לרשותם; שופטים עושים שימוש בלשכותיהם ובעוזריהם כדי לכתוב ספרים פרטיים, הנמכרים במאות ש"ח לעותק; פרקליטים בשירות המדינה יוצאים ובאים להשתלמויות פרטיות ולסידורים פרטיים ומדלגים בכך על ימי עבודה בגינם הם מקבלים כספים. אותם אף אחד לא חולם להעמיד לדין, או לעצור את קידומם ו/או מינויים לתפקידים ציבוריים. לכן מוזר להיווכח, כי שבה ועולה הדרישה למנוע מאורי שני את מינויו לכהונת מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
|