הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, והמדינה היחידה שאיום קיומי נשקף לה ולאזרחיה, עסוקה כל כולה בעצמה ובענייניה הפנימיים. ב-28 בינואר יילכו אזרחיה לבחירות, וכבר כחודש ימים מעסיקות הבחירות האלה את תשומת לב התקשורת והאזרחים.
השלב הראשון - הבחירות הפנימיות במפלגות, כל מפלגה ושיטת הבחירה שלה, כל מפלגה וה"תרבות הפוליטית" שלה - כבר מאחורינו. כמה אנרגיות בוזבזו על מאבקי הכוח הללו, כמה כסף נשפך, כמה רגשות התפרצו,כמה דילים נעשו וכמה תרגילים נרקמו. בליכוד, בעיקר, זו היתה כמעט "מלחמת עולם", מלחמה "לחיים ולמוות", שעדיין לא נסתיימה. בקרב על מקום טוב באמצע הרשימה, כמעט כל אמצעי היה כשר.
הייתי שם. התמודדתי בשם העקרונות הלאומיים והאידיאולוגיה. אלי איש לא פנה בהצעה מגונה של התחברות לדיל טוב, "שמור לי ואשמור לך", "שלם לי ואתמוך בך". בכל כנס, בכל מיפגש, בכל שיחת טלפון דיברתי, מה לעשות, בעיקר אידיאולוגיה. ועכשיו שהתוצאות הציבו אותי במקום 48 המאכזב עם 380 קולות, וכאני רואה את החקירה הנפתחת בחשד למעשי שוחד' צופה שוב במחזות המצולמים מגני התערוכה - אני מאמץ ראשי וזכרוני, חוזר ושואל את עצמי: ההייתי שם או חלמתי חלום?
הייתי גם הייתי שם. עמדתי 14 שעות על רגלי, במאמץ אחרון לשכנע חברי מרכז, בהם ידידים ואוהדים, להקיש את המספר 111 על המסך. וכאמור, 380 מהם עשו כן, אך לא היה בכך די. אידיאולוגיה? עקרונות לאומיים? יושר? נסיון ציבורי ותקשורתי? אלה כנראה לא היו סחורה עוברת לסוחר ביום הקובע.
אין חשש שהחוקרים יפנו אלי לגבות עדות בדבר הצעות לקניית קולות. כבר סירבתי להתראיין בנידון ברדיו: "אינכם מצפים שיש לי מה למסור ולהעיד. אל אדם כמוני, יודעים ה'מאכרים', אין טעם לפנות. וכמוני ישנם עוד מתמודדים ראויים, שגם אליהם לא כדאי היה לפנות בהצעה המגונה, אף שהם שרויים בלחץ ומתח וכל קול יחרוץ את גורלם".
"אין לי מה לספר לכם" - השבתי נחרצות לקול ישראל, והמפיקות "ירדו" ממני בהבנה. לכן, גם אין לצפות שחקירה משטרתית, עליה המליץ היועץ המשפטי לממשלה בעקבות הפירסומים בתקשורת, תזדקק לשירותי. לא התעסקתי בשוחד ובדילים, לא בקניית קולות ובהתחייבויות כספיות, וזו כנראה גם הסיבה שלא נמצאו, מעבר ל-380 התומכים האמיתיים, חברי מרכז נוספים שראו אותי ראוי להיות שליחם בכנסת.
הסביבה הקרובה והתומכת מעודדת כל הזמן: "מזלך שאתה מחוץ למשחק הנורא הזה, שאינך צריך לשבת באותה סיעה עם... ועם...". בניגוד לדעתם, אני את שמי לא הסרתי מהרשימה שהגיש הליכוד לוועדת הבחירות. יש אף מי שמנסה לטעת תקווה ולוחש על אוזני: "פעם כבר קיבל הליכוד 48 מנדטים"... אבל לי אין אשליות. שמי נותר ברשימה, מתחת לרף שהסקרים האופטימיים ביותר מציבים.
השאיפה להיות חבר-כנסת בסיעה גדולה, במפלגה הגדולה במחנה הלאומי שיהיה בכל מקרה בשלטון, נמוגה. תחושת הכישלון נמהלת בהרגשת רווחה והקלה. כנראה, בפוליטיקה העכשווית במדינת ישראל הכוחנות והתחמנות עולות לאין שיעור על סגולות אחרות, שניחן בהן מועמד ישר-דרך.
המחשבות עתה נושאות אותך אל מעבר לכישלון התנועתי בבחירת נבחרת איכותית, נבחרת מנצחת. המחשבות נושאות אותך אל העניינים הגדולים שעל הפרק, ערב הבחירות ולאחריהן, בתקווה שאריאל שרון ירכיב את ממשלתו הבאה: האם תעמוד ישראל מול הלחצים המדיניים הקשים שעומדים לפיתחה? התדע לעמוד על זכויות העם היהודי ולשמור על ארץ-ישראל, ירושלים וההתיישבות בשלימותן? היימצא מזור למדווי החברה והכלכלה? אלה הן השאלות הגורליות, החשובות לאין ערוך משאלת הרכב רשימת הליכוד ואיושה באיש זה או אחר, באשה זו או אחרת.
אלה הן השאלות שצריכות לטרוד כל אזרח במדינה, החרד לקיומה, לביטחונה ולעתידה, בוודאי לנוכח תהליך ההשמאלה המסוכן שחל במפלגת העבודה ונכונותה לחלוקת בירת ישראל.
לאחר הבחירות הפנימיות ותוצאותיהן - בכל המפלגות - הדאגות הלאומיות רק גוברות.
