הפרקליטות שוב בועטת לכל עבר. מעניין מה קורה לאנשים המתחסדים האלה בכל פעם שלראשות הממשלה נבחר מישהו מטעם הליכוד. בפעם הקודמת, לאחר שבנימין נתניהו
נבחר, על אפם ועל חמתם של סקרי דעת הקהל, שהעניקו "ניצחון" לשמעון פרס הבלתי נלאה, הוגשו במהירות הבזק שני כתבי אישום: נגד פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים למשך מספר שבועות, ונגד רפאל איתן, מי שהיה מיועד לתפקיד השר לביטחון פנים.
המהלך, צריך להדגיש, צלח רק בחלקו. יעקב נאמן - זוכה לאחר משפט לא קצר, בעוד שכתב האישום נגד רפאל איתן נמחק בעודו בחיתוליו; אבל המטרה שהייתה באמת חשובה לאנשי משרד המשפטים בכל זאת צלחה בידיהם: לתפקיד שר המשפטים מונה, ונשאר לכל הקדנציה, צחי הנגבי, שאותו היה קל לכופף לכל כיוון, בגלל סיבות ידועות, ואילו רפאל איתן נאלץ להסתפק בתפקיד שבו לא חפץ. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אביגדור קהלני שעימו לא התקשו בצמרת המשטרה להתמודד.
סנדו מזור החזיק בכיסו "הבטחה" מהשר משה שחל לקבל את תפקיד ראש אגף החקירות, למרות השובל הארוך שהוא נושא אחריו. המינוי נכפה על אביגדור קהלני, ולא חלף זמן רב עד שנגד בנימין נתניהו נפתחה חקירת הסרק בפרשת בראון-חברון, שאותה הוליך בהרבה חוצפה אותו סנדו מזור, מי שעתה קיבל את התמורה האולטימטיבית מנותני החסות שלו: מינוי של שגריר ברומניה.
והנה זה שוב קורה. מועמדיו של אריאל שרון לתפקידי שרים שוב נמצאים על הכוונת. משהו מעביר, כנראה, את האנשים האלה בפרקליטות על דעתם כל אימת שמישהו מהמחנה הלאומי זוכה בראשות הממשלה. לא האופן התמוה שבו טרחו אהוד ברק וחבר מרעיו למען החנינה הנשיאותית שקיבל מרק ריץ' ממי שנחשב עד לא מכבר לבן הברית הכי מסור של מחנה השמאל הישראלי המתפרק, ולא העמותות הפיקטיביות שגרמו להטיית הבחירות הקודמות. אף לא זכות השתיקה שאותה מקיימים באדיקות מרובה חברי כת השתקנים של אהוד ברק, ובכללם נושאי משרות בכירות בשירות המדינה, כמו מזכיר הממשלה.
סתם ארוחה, שבכמותה משתתף כל פוליטיקאי, לא רק ראש עיריית ירושלים, ולא רק מי שהיה מיועד עד לפני ימים ספורים להיות שר המשפטים, הפכה למטרת יעד של היחידה לחקירת פשעים בינלאומיים. לא פחות - ולא יותר. משה מזרחי, כיום הקצין השנוי ביותר במחלוקת במשטרת ישראל, ניהל את החקירה. במשך חודשים רבים האזינו אנשיו לשיחות הטלפון של כל מי שהתקשר לדוד אפל.
התיעוב וגועל הנפש כבר מגיעים עד מתחת לקו האדום. עד המדינה בפרשת אריה דרעי לא נחקר על שקריו-לכאורה במשפט. מי שניהל את המשפט עצמו, יהושע רזניק, הוא האיש שנתבקש להגיב על הבקשה למשפט חוזר, שבמרכזה ידיעתו-שלו, שהוא ידע מה קרה ליעקב שמולביץ בשווייץ - והסתיר זאת מבית המשפט בישראל, כשלידו משמשת בקודש מי שהייתה אז פרקליטת המדינה.
אז מה עוד צריך לקרות כדי שבמערכת אכיפת החוק, על כל מרכיביה, ובעיקר בפרקליטות ובמשטרה, יפנימו את ההכרה שבציבור רחב מאוד של אזרחים, ולא רק בקרב תומכי ש"ס, שוב אין אמון רב במערכת הזאת?
האין בהתנהלות של ראשי הפרקליטות, שעד לא מכבר זכתה בהערכה רבה ביותר, יותר מכל מוסד שלטוני אחר, כדי להרבות אי-אמון במערכת שמראה על כל צעד ושעל שלא שיקולים ענייניים מדריכים את מקבלי ההחלטות בה? כלום לא צריכים האנשים האלה, הם עצמם, להיות מעבר לכל חשד כמו כל אזרח מן השורה? האם אין בשילוב הידיים הלא קדוש בין כמה עיתונאים שמציגים חזות של מי שהצדק העילאי משמש נר לרגליהם, בעוד שהסיאוב והמיאוס הם בעצם לחם חוקם, לבין קציני משטרה ופרקליטים בכירים, משום פגיעה אמיתית במרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל?
אילו, לפחות, אותם עיתונאים היו מראים שהם אינם מקילים ראש בנושאים כמו עמותות השקר של אהוד ברק, או בשאלת מעורבותו בחנינה של מרק ריץ', בניגוד לדרך שבה הם נוהגים בעניינים הקשורים ליריביו הפוליטיים, אז אפשר היה לומר שיש לנו עיתונות "לוחמת".
אבל אין לנו עיתונות כזאת. יש לנו עיתונות מגויסת. שורה של עיתונאים-מטעם, שבכל מדינה מתוקנת היו מושיבים אותם על ספסל הנאשמים בגין שיבוש הליכי חקירה וניסיונות להטות את תוצאות הבחירות הלגיטימיות שזה עתה נסתיימו בתבוסתו של מי שהם רצו בכל מאודם בניצחונו, מנסה להכתיב לפרקליטות ולמשטרה את סדר היום שלהן.
חבל שזה מה שקורה לנו דווקא עתה כשגורלה של המדינה היהודית נמצא על כפות המאזניים בגלל אותם אנשים שנחלצו דווקא לטובתו של מרק ריץ' - ולא לטובת מי שבאמת ראוי לכך.
יונתן פולארד לא זכה, מן הסתם, בהתעניינותם של אהוד ברק ושל חבריו ב"מחנה השלום", בגלל שהוא לא יכול היה להבטיח להם את מה שיכול היה מרק ריץ'.
חוצפה של מפסידים.
