יעקב ובניו חיים בארץ גושן; יוסף הוא השליט על ארץ מצרים והשאלה היא איך ממשיכים מכאן? מהם הסיכויים של משפחת יעקב-ישראל לשמר את ייחודם בתוך ארץ מצרים ולהימנע מהתבוללות בקרב עם הארץ? כיצד מונעים את אותו תהליך אנושי טבעי של התבוללות המהגרים בקרב בני העם המארח? כל עוד חיים הזקנים, הדור שהגיע מארץ אחרת, עשויה המסורת להשתמר סביב דמותם; כל עוד חי יעקב, הוא מהווה דמות מאחדת עבור בניו ונכדיו; החשש הוא מפני מה שיקרה לאחר שיילך לעולמו:
(בראשית מ"ז) כח וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיּאמַר אָנכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
יעקב משביע את יוסף להעלות את גופו לקבורה בארץ ישראל מיד לאחר מותו; הוא אינו רוצה להקבר במצרים אפילו באופן זמני, כפי שזה נעשה עם יוסף עצמו המשביע את אחיו (שם, נ, כה) להעלות את עצמותיו בעת שייצאו ממצרים. אח"כ, לאחר שסיים ענייניו עם יוסף, הוא מזעיק אליו את כל בניו כדי לשמוע את צוואתו:
(שם, מט) א וַיִּקְרָא יַעֲקב אֶל-בָּנָיו וַיּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקב וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
יעקב אבינו מברך כל אחד מבניו בברכה הראויה לו; את כולם הוא מברך בהתאם לתכונות האישיות-שבטיות שאיפיינו כל אחד מהם, במגמה של נתינת כוח להתמודדות מוצלחת עם הקשיים הצפויים להם בעתיד. מסיבה זו את שלושת הראשונים הוא מברך בלשון של שלילה במגמה להחליש אצלם תכונות שליליות שאיפיינו אותם; שלא ייכשלו בעתיד במה שנכשלו בעבר.
שוויון בחסות השוני בסיום הברכות הפרטניות של יעקב לבניו הוא כולל את כולם בכל הברכות:
כח כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אתָם:
(מדרש רבה, במדבר) א"ר אלעזר: ...מהו 'ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם' משברכם, חזר וברכם; אלא מלמד כשבירך יעקב אבינו את בניו והיה מושלן בחיות, משל (המשיל) יהודה (ל...) באריה 'גור אריה יהודה'; משל דן בנחש 'יהי דן נחש'; נפתלי באילה 'נפתלי אילה שלוחה'; בנימין בזאב 'בנימין זאב יטרף'; אף על פי כן חזר וקרא כולם אריות כולם נחשים כולם אילות כולם זאבים. תדע לך שהוא כן שהרי דן שקראו נחש חזר וקראו אריה (דברים לג, כב) 'דן גור אריה'; הא למדת שחזר וכלל ראובן ושמעון ולוי בברכת אחיהם לקיים מה שנאמר (שיר השירים ד, ז): 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'.
במלים אחרות: לכל שבט (ולכל אדם) ישנן התכונות האופייניות לו בין לטוב בין למוטב, אבל זה רק ברובד הגלוי; בפנימיות, לכולם יש את כל התכונות והן עשויות להיחשף בזמן כזה או אחר על פי אילוצי המציאות. יעקב מברך כל אחד מבניו בהדגשת התכונה הבולטת אצלו ובה הוא שונה מאחיו, אבל בסוף כולל את כולם בכל הברכות כי כולם זקוקים לכל הברכות בזמן כזה או אחר, ובכך כולם שווים.
כט וַיְצַו אוֹתָם וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי קִבְרוּ אתִי אֶל-אֲבתָי אֶל-הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-עַל-פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת-קָבֶר:
בכך מטמיע יעקב בבניו את המודעות כי ארץ מצרים אינה ארצם ואל להם להיטמע בקרב אוכלוסי הארץ המארחת; כרגע, אפשר עדיין להתאחד סביב דמותו של יוסף או של יהודה, אבל גם זה זמני; צריכים להתאחד סביב השאיפה לשוב אל נחלת האבות בשלמות.
אחדות סביב מטרה שנים עשר בני יעקב משקפים שנים עשר דגשים שונים בדרך החיים, אשר רק בהתכללם יחד הם יוצרים שלמות:
ראובן מדגיש את כח הראיה ויכולת האבחנה; בכך עיקר כוחו אבל זה לא מספיק; חייבים להיעזר בכוחות ובחושים נוספים.
שמעון שומע היטב, מסוגל לצייר לעצמו את הנשמע ולהפנים את המסר בשלמות, אולם גם בכך לא די; עלול להיות מצב שהמשמיע לא דייק וובכך הכשיל את השומע.
לוי מלווה את שני קודמיו וגם את הבאים אחריו; הוא כבר נהנה משתי התכונות גם יחד ובכך מסוגל ליצור איזון בין הדגשים השונים.
יהודה מודה בשגיאות שעשה ופועל בנפשו פנימה שינויים במגמה לתקן אותן שגיאות; זו כבר תכונת נפש ולאו דוקא חוש גלוי; זוהי תכונה של נטילת אחריות על כל מה שעושים גם כאשר התוצאות עלולות להיות קשות מבחינתו האישית. בכך הוא הופך להיות המוכשר ביותר להנהגה ואכן הוא זוכה בה לתמיד.
גם שמותיהם של יתר האחים-השבטים רומזים לחושים ותכונות נפש אשר בהתכללות כולן יחד נוצר האדם השלם, בעוד הדגשת יתר של אחת מהן או של חלקן, יוצרת אדם חד מימדי ומצומצם באופקיו.
כל הבנים הם בני יעקב וממנו ירשו את תכונותיהם השונות; יעקב עצמו כולל (בתכונות נפשו) את כולם ולכן יש בכוחו לאחד אותם, כאמור לעיל. לאחר מותו עלולה להיווצר תופעה בה כל אחד מהשבטים מושך לכיוון שלו במחשבה שהוא הממשיך האמיתי את דרכו של יעקב ובכך, חלילה, מתפורר עם ישראל.
ברכותיו של יעקב לבניו, כל אחד לחוד וכולם יחד, מנעו התפתחות קשה זו באשר הוא קבע את עצם האחדות הפנימית כיעד ברור ומוגדר והפקיד את יהודה כמנהיג לכל אחיו. אלא שיהודה אינו יכול לשאת מעמסה זו לבדו, כפי שראינו במאמר לפרשת ויגש; חייבת להתעורר מודעות של אחדות גם אצל יתר השבטים. וכך מתאר זאת הנביא יחזקאל בנבואה שחלק ממנה הבאנו במאמר הקודם:
(יחזקאל ל"ז) טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמר: טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: יז וְקָרַב אתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ: יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כּה-אָמַר א-ֲדנָי אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:
נבואה זו באה בסמוך ומיד לאחר חזון העצמות היבשות; שם העם אומר: "...יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו..."; די מזכיר את האוירה בארץ כעת ויש לצפות כי אכן תבוא התעוררות עממית לכיוון של אחדות אמת סביב ערכי היסוד של עם ישראל בדרך לבלימת תהליכי החורבן ומיד אחר כך לגאולה האמיתית והשלמה.
ושיהיה רק טוב ליהודים. 