התצהיר
היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הורה על חקירה משטרתית בפרשת גינוסר. ההחלטה התקבלה, לאחר בדיקה משטרתית שנערכה לפי הנחיותיו של היועמ"ש. רובינשטיין 'שם אצבע', במיוחד על תצהיר שהוגש לבית המשפט העליון, במסגרת עתירה שהגיש ח"כ צבי הנדל לבית המשפט העליון - נגד גיוסו של יוסי גינוסר לשליחויות בשם ראש הממשלה.
דני יתום חתם אז על תצהיר, בשם המשיבים הראשיים: ממשלת ישראל, וראש הממשלה דאז, אהוד ברק. ברשימה זו נחשוף את אחד הפרטים המוכמנים, הסודיים, עליו הסתמך רובינשטיין כשהחליט עתה על חקירה פלילית.
כפי שפרסמנו כאן, באותו" Target="_BLANK">www.nfc.co.il/showArticles.asp?docid=1856&subjectId=3">באותו תצהיר נאמר כי גינוסר מסר על מאפייני פעילותו: "מטעמו של המשיב 4 [גינוסר, י.י.] נמסר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט אזרחי) וליועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה, מידע בכתב באשר לאפיוני פעילותו העסקית, וכן התייחסות למתכונת פעולתו כל עוד הוא ממלא משימות קשר בהתנדבות, כאמור. לדעת גורמים אלה, ככלל, המידע אינו מעורר חשש לניגודי עניינים".
רובינשטיין, יש לזכור, הוא שהוביל את הקו הניצי: נגד השימוש בגינוסר בשליחויות ליאסר ערפאת, אלא אם יחשוף את עסקיו. גינוסר - שמידע על עסקיו התפרסם עשרות ואולי אף מאות פעמים באמצעי התקשורת - סירב כידוע לפרט את עסקיו. ירצו, ישתמשו בי, אמר. באותו תצהיר נמסר, "כי המשיב 4 ביקש שלא לחשוף את המידע באשר לפעילותו העסקית, זאת מטעמי פרטיות עסקית".
הטקטיקה
המידע הבסיסי לפיו גינוסר עושה עסקים עם הפלשתינים היה איפוא בבחינת סוד גלוי. "מי הטמבל שלא ידע", כתב אלוף בן במאמר בעיתון הארץ. גם ברק וגם גינוסר טוענים, כי דווקא בשל קשריו העסקיים של גינוסר עם הפלשתינים, וקירבתו לערפאת - דווקא בשל זאת, או אף מכוח זאת, הוא גוייס כשליח. רוצים לומר: מדובר בזהות אינטרסים.
השאלה היא, מדוע הורה רובינשטיין בכל זאת על חקירה פלילית; מה השקר הגדול שרואה רובינשטיין, שאנחנו לא רואים? ובעיקר - איזה קלף מחזיק רובינשטיין?
תשובה חלקית לכך קיבלתי בימים אלה. נודע לי, כי במסגרת הדיונים שנערכו אז בין הצדדים, בטרם הוגש התצהיר על-ידי דני יתום, הוחלפו מסמכים בין גינוסר ופרקליטו אבי פילוסוף, לבין מי שייצגו אז את הממשלה ואת ברק: מנהל מחלקת הבגצ"ים דאז, עוזי פוגלמן (שופט בית משפט מחוזי כיום), והמשנה ליועמ"ש, טנה שפניץ. באותה עת שוגר מכתב בשמו של גינוסר, אל היועץ המשפטי במשרד ראש הממשלה, עו"ד אלון גלרט. על המכתב חתם עו"ד אבי פילוסוף.
באותו מכתב ננקטה הטקטיקה הבאה: נמסר מה גינוסר לא מבצע, אך יחד עם זאת, נמנע גינוסר, במכוון ובמוצהר, מגילוי פרטים על עסקיו. בזאת דבק גינוסר כל הזמן, וכך הוא נוהג גם עתה.
נודע לי, כי במכתב טוען גינוסר, כי הוא אינו מוכר או רוכש סחורות או שירותים מהרשות הפלשתינים או עם מי מאנשיה. כן נטען, כי הוא אינו מקבל כסף או שווה כסף מהרשות או מי מפקידיה. פרטים אלה יכולים להחשב כנכונים, ומכל מקום אינם כוזבים בעליל. שכן גינוסר הקפיד לקבל עמלות מהצד אותו קישר עם הרשות הפלשתינית. לדוגמא: בעסקי המלט קיבל עמלה מחברת המלט הישראלית; בגין פתיחת החשבון בשווייץ (מהלך שנעשה ב-1997) קיבל עמלה במשך השנים שלאחר מכן (מהרווחים) מהבנק בג'נבה.
הבעיה
ובכל זאת, מפלתו של גינוסר עלולה לבוא מסעיף אחר באותו מכתב, שבו נמסר, כי גינוסר אינו צד להסכמים עם הרשות או מי מטעמה. וזה הרי אינו נכון, שכן ברור עתה, מעבר לכל ספק, כי בעת הגשת התצהיר היה גינוסר צד קשור לעסקים עם הרשות הפלשתינים ו/או אנשיה.
הטיעון של גינוסר פשוט וברור: אדוני היועמ"ש - אל תבלבל את המוח; ידעת על עסקי עם הפלשתינים, ולו ידיעה כללית, ולכן לא אישרת שליחויות, אלא במקרים של פיקוח נפש. בעמדה דומה מחזיק גם של אהוד ברק.
הטיעון של רובינשטיין: לא ידעתי על עסקיו של גינוסר, ומה שכתוב בעיתון אינו בבחינת מידע מוסמך. אם הייתי יודע על קיומו של אותו קשר עסקי - אותו פיקדון, למשל בסך 300 מיליון דולר, לא הייתי מסכים בכלל שגינוסר ישמש שליח, גם לא במקרים של פיקוח נפש.
וכאן טמון גם עוקץ, מבחינת רובינשטיין: בנסיבות שנוצרו, מוזר הדבר שרובינשטיין חובש כמה-וכמה כובעים: גם עד מרכזי בסוגיה המשפטית; גם צד לאותה משלחת שייצגה את ישראל בקמפ-דיוויד וידעה היטב על חלקו/חיוניותו של גינוסר במו"מ עם ערפאת; גם האיש המחליט על חקירה בשאלה האם מסרו לו מידע כוזב; וגם משמש מעין יועץ-שופט, שיצטרך להכריע האם יוגש כתב אישום.