בג"צ החליט לפסול את החלטת השר לביטחון פנים שמינה את תנ"צ בנצי סאו לתפקיד מזכיר לביטחון פנים במטה השר.
נימוק בג"צ היה שהמינוי האמור עומד בניגוד להמלצת ועדת אור שקבעה כי: "תנ"צ סאו לא יקודם בדרגה או בתפקיד הנוכחיים למשך ארבע שנים מיום פרסום דין וחשבון הוועדה".
נשאלת השאלה אם, מלכתחילה, ועדת אור היתה מוסמכת להמליץ את אשר המליצה לגבי תנ"צ בנצי סאו.
כי זאת לדעת: ועדת חקירה מוסמכת להמליץ המלצות שונות - הן בהיבט המוסדי והן בהיבט האישי - אבל היא לא מוסמכת להטיל עונשים.
גם כאשר ועדת חקירה ממליצה "לערוף ראשים", אין היא עושה כן כצעד עונשי כלפי ממלאי התפקידים המומלצים להדחה, אלא כצעד שנועד לטובת המערכת הנתונה לחקירתה.
אילו נניח היתה ועדת אור ממליצה להדיח את תנ"צ סאו מתפקידו, או אילו היתה הוועדה ממליצה שלא לקדמו יותר - ניתן היה להבין זאת כצעד שנועד לטובת המערכת.
ניתן גם היה להבין את המלצת הוועדה, אילו לצד ההמלצה המוגבלת היא היתה קובעת שבתקופת ההגבלה על ממלא התפקיד לעבור הכשרה מתאימה לשיפור תיפקודו או כישוריו האישיים וכיוב'.
אבל כאשר ועדה ממליצה על סנקציה לתקופה מוגבלת ותו לאו, נודף מההמלצה ריח של עונש כלפי ממלא התפקיד.
ובשולי החלטת בג"צ: השופטת פרוקצ'יה קובעת בהחלטתה כי אחד האירועים שגרמו למהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי היה (ציטוט): "עליית ראש הממשלה דאז, מר אריאל שרון להר הבית ביום 28.9.00".
מצופה מהערכאה השיפוטית העליונה שלנו שתדייק בעובדות, ובמיוחד בעובדות בעלות משמעות רגישה. ולענייננו, גם השופטת פרוקצ'יה לא תכחיש, שקיים הבדל ממשי - בוודאי מבחינה בינלאומית - אם מי שעולה להר הבית הוא ראש הממשלה, או שמא זהו איש אופוזיציה שאיננו נושא בתפקיד ממלכתי.
ואריאל שרון, יש להזכיר, לא היה אז ראש הממשלה, ואפילו שר לא היה - אלא באופוזיציה (הבחירות בהן נבחר שרון לראשות הממשלה התקיימו כחצי שנה מאוחר יותר).