משקלה הגובר והולך של מערכת המשפט, על כל גרורותיה, בחיים הציבוריים של המדינה היהודית צריך להדאיג כל אחד. הקריאה, לדוגמא, להוציא את הסמכויות מידי הפוליטיקאים בוועדת הבחירות המרכזית, נוכח "חילוקי הדיעות" שנפלו בשבועות האחרונים בין היו"ר שלה, השופט מישאל חשין, לבין חבריה, שהם נציגי הסיעות בכנסת, עלתה, כמובן, משורות 'המחנה' שאין לו רוב בכנסת.
אולם בכך, עדיין, אין לראות את עיקר שורש הרע. החשש הגדול הוא שהדרך אל גבעת רם, מקום מישכנה של הערכאה העליונה, הפכה לסלולה מדי - ואילו ידם של שופטיה נעשית קלה מדי, שעה שהם בוחנים את סמכותם להעמיד את שיקול דעתם שלהם במקום זה של נבחרי הציבור.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נתן בידי השופטים, לכאורה, מכשיר משפטי רב עוצמה מאין כמוהו המאפשר להם, לדעתם, לפסול את מעשי ידיו של בית המחוקקים - ולעשות, בפועל, כעולה על רוחם בכל תחום שבו הם סבורים לראוי ולמועיל. כל הרשויות האחרות, גם אלה הנהנות מתמיכתו של רוב יהודי ברור, עומדות מן הצד בעינים משתאות ומתבוננות כיצד פרנסיה של אוליגרכיה המורכבת ממספר שופטים ופרקליטים בכירים משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של הדמוקרטיה הישראלית כעולה על רוחה.
חברי הכנסת מודעים, כמובן, לרעה הגדולה שנפלה על מדינת ישראל אולם ידם קצרה מלהושיע. רובם ככולם הבינו זה מכבר שאין טעם להילחם באליטה המשפטית - וכל מה שנשאר הוא לשתף עימה פעולה. היחיד שניסה את כוחו מולה, יעקב נאמן, מי שמונה בזמנו על-ידי בנימין נתניהו לשר המשפטים, ספג חיש קל מלוא החופן מזעמה הבלתי מתפשר של פרקליטות המדינה.
את הצלקות הוא נושא על גופו עד היום - למרות שבמשפט הוא יצא וידו על העליונה. אולם לפרנסיו של הבולשביזם מבית מדרשם של ביילין את שריד אין שום סיבה שלא להרבות בעתירות לבג"צ. שם הם תמיד מוצאים אוזן קשובה. הציבור הרחב סולד מהם, כידוע, אבל בהיכלות הפאר של בית המשפט הם תמיד יכולים לזכות באותה מנה של חסד שנמנעת מהם בקלפיות.
בד-בבד, ודברים אלה מקבלים ביטוי של ממש בעיקר בימים האלה, אל האוליגרכיה המשפטית, זו שממנה את יורשיה כמו במשטרים טוטאליטאריים, חוברים, לא אחת, ברוני התקשורת. אלה, ביחד עם המדליפים הקבועים משורות המשטרה, יכולים להקים רוב מהומה על לא מאומה, ולנסות בדרכים לא כשרות בעליל להטות את תוצאות הבחירות. די בהדלפה אחת, שחצייה האחד לא אפוי וחצייה האחר מעלה עובש, כדי לעורר כותרות ענק והודעה מתחנחנת של ה'רועץ המשפטי' שהחקירה כבר החלה. יום לאחר הבחירות הכל ידעך - אבל מי עוד יזכור את כותרות. זה מה שנעשה לבנימין נתניהו לאחר שהוא העז לנצח את שמעון פרס לאחר רצח יצחק רבין, וזה מה שקורה עכשיו לאריאל שרון.
החלטתו של בית הדין הגבוה לצדק בנושא פסילתם של משה פייגלין ושל שאול מופז, ולהבדיל, בעניין אי-הרחקתם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי מכנסת ישראל, בוודאי מבהירה שוב פעם לכולם מי באמת שולט כאן: הרשויות הנבחרות, או חבורה של שופטים, פרקליטים ועיתונאים. שילוש בלתי קדוש זה עושה שמות מזה שנים בכל מה שיקר לרבים כל כך - ואין מושיע.
הדמוקרטיה הישראלית כבר לא תהיה, כנראה, לעולם מה שהיא צריכה היתה להיות. מה שעשה יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית שעה שהוא הורה, לדעתי, ללא סמכות של ממש, להפסיק שידור מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, תוך יישום לא ראוי של חוק שהיה צריך זה מכבר לעבור מן העולם, זו רק אילוסטרציה למצב הביש שאליו נקלענו.
בעתיד, לא מן הנמנע שיימצאו עותרים, וממילא השופטים, שיחשבו שיש להם רשות לעצור, למשל, תנועות של יחידות של צה"ל בדרכן ליעדים מסויימים.
למה לא, בעצם?
