כבוד היועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובינשטיין, טועה ומטעה פעם נוספת - בבחינת "קרדום לחפור בו" אצלו - דרכו "בקודש".
הוא, היועץ, טועה טעות משפטית גסה בכך שאישר לצוות החקירה - חקירת עיתונאי הארץ, דבר חמור ותמוה. בכך, שבר היועץ המשפטי לממשלה את המוסכמה לפיה "זכות הציבור לדעת", מחד, על חופש העיתונות, מאידך. ממילא, אם פרקליטה הכפופה לו, ליאורה גלאט-ברקוביץ - [אמור מעתה: לא גלאט, לא כשר אלא בטרף עסקינן] טרחה להדליף, מעשה שאינו אלא עבירה פלילית מה יחפש לרעות "בשדות זרים"?.
במקום שיורה היועץ לחקור אחר המדליפים הוא חוקר את ה"פה" שפרסם - ברוך קרא.
כל שעשה קרא - היה רק לקרוא... ולפרסם [כן - לפרסם] את ההדלפה העבריינית - שמקורה מבית הספר של פרקליטות המדינה - זה הגוף האמון בישראל על שלטון ה[צ]חוק במדינה. הנה כי כן: אין ולא היתה שם דוגמא אישית. לית דין, לית דיין, איש הישר בעיניו יעשה.
במקום להורות את הצוות לחקור חשודים - הוא - היועץ המשפטי לממשלה - מנסה להטיל אימה ופחד על עיתונאים, ולנסות ולסתום פיות בתקשורת. ה"שקיפות" אצלו הופכת לפתע לאטימות.
לא זו אף זו: גם הדלפת שמה של החשודה - פרקליטה בכירה בפרקליטות - על מניעה [הפוליטיים] ועובדת "הודאתה" בחקירה - הינו מעשה נפסד ופסול, בפני עצמו, ספק חוקי, בעיקר חובבני ושטחי מאין כמותו. שוב טעות משפטית גסה של היועץ - ושוב הדלפה מטעם הצוות החוקר.
הרי לכם: הצוות החוקר הדלפה - מדליף בעצמו... אבסורד לשמו האופייני למדינת ה"פל קל" שלנו.
אך גם בכך לא די. רובינשטיין מטעה את הציבור - במודע - באמצעות הודעה לתקשורת שהוציא, על-פיה מדובר במעשה "חריג שבחריג".
בכך, לא אמת אומר היועץ. לא אמת אני אומר - לשון המעטה, נימוס וכבוד.
די בכך אם אציין כי בשנת 1996 [בחודש יוני] הודלף מסמך [מכתב] שכתב עו"ד שי ניצן [ממחלקת הבג"צ בפרקליטות המדינה] לעו"ד נחמן גולדברג [מאמני דהיום], לידי העיתונאי אמנון אברמוביץ', מסמך אשר פורסם ושודר על-ידי אברמוביץ', בטלוויזיה, בעודו עושה דרכו בדואר - ובטרם קיבל אותו עו"ד גולדברג לעיונו. עו"ד גולדברג [הממוען במכתב] קרא את המכתב, בטרם קיבלו למשרדו] מעל למרקע הטלוויזיה.
המסמך של עו"ד שי ניצן היה מסמך שיקרי וכוזב. מי שהטעה את עו"ד שי ניצן היה נצ"מ דורון בית נר - אז ראש מח"ק. רפ"ק בדימוס, אשר הר-פז, לשעבר ראש מפלג פשעים חמורים ממשטרת מרחב ירקון, חברי הטוב והישר, שהיה עד לשיחה בחדרו של נצ"מ דורון בית נר - במטא"ר - מסר תצהיר ולפיו [באומץ לב] חיזק את עמדתי כי נצ"מ בית נר שיקר.
תוצאי השקר הלז - נכתב המכתב הכוזב - שהודלף [בזדון!] לידי אמנון אברמוביץ'. לימים, התנצל אמנון אברמוביץ' בפני הכותב כאן, התנצלות גורפת, הן ברדיו [פעמיים] והן בטלוויזיה - ביומן שישי.
אלא, שהיועץ המשפטי לממשלה - זה הנוכחי ממש - לא טרח לבדוק ולחקור מי המדליף - חרף שידע כי במסמך כוזב עסקינן. הוא התחמק אז, כשם שהוא מתחמק היום. הנה, לא במקרה "חריג שבחריג" עסקינן אלא בשיטה של ממש.
הכל יודעים: עיתונאים רבים, רבים מידי, מסתובבים מידי יום במשרדי הפרקליטות, בירושלים, ובמשרדי היועץ המשפטי לממשלה. רבים מהם מכונים "עיתונאי חצר". יש אשר כינו אותם כ"כתבלבי חצר".
הם, מקבלים, תדיר, "עצמות" ומלקטים "פירורים" מאותם פרקליטים, עובדי הפרקליטות, לאמור: הדלפות חוזרות ונשנות - שיטה של ממש - כולן לצורך מטרת פרסום - הכל כדי לקדם מטרות [פסולות] של הפרקליטות או מניעים.
והנה, בא היועץ המשפטי לממשלה ומרהיב עוז ואומר, בציבור, בפרהסיה, בהודעה לתקשורת, כי מדובר במקרה שהינו "חריג שבחריג", ובכך הוא לא רק טועה אלא בעיקר מטעה את הציבור הטעייה של ממש.
הנה כי כן, שוב אנו משתכנעים, כפי שאני כותב ומתריע שנים, כי בפרקליטות, כמו גם במשטרה, ישנם "תפוחים רקובים" העושים שימוש לרעה בתפקידם, תוך ניצול כוח ושררה ומדליפים מסמכים ומידעים לעיתונאים המקורבים להם.
הפעם, נחשף רק קצה של קרחון. לוקחים שעירה לעזאזל, מקום שאין היא המקרה היחיד/הבודד. נדמה כי היא אינה אלא קורבן.
קראתי בעבר, ועודני קורא למבקר המדינה לערוך "בדק בית" יסודי בפרקליטות המדינה.
אני רק מקווה כי השומר בשערי הפרקליטות - יאפשר למבקר המדינה להיכנס אל בין כתליו. שהרי, אין שם לא "גלאט", ודאי לא "כושר" [כשר] - כי הרבה מן הטרף בנמצא שם.
____________
הכותב: משפטן, כלכלן, מוסמך במנהל עסקים.
