בשעה טובה עוד מעט זה יגמר. יום הבחירות, תחזית הטלוויזיה, שמחה פה אכזבה שם והכל שב לקדמותו. מנהיגינו המורמים מעם שוב ישכחו לשאול לדעתנו ולא רק שלא יתקשרו אלא אף לא יחזירו צילצול. זה בסדר, אנחנו כבר רגילים לזה. נמתין בסבלנות, כנראה לא הרבה, אולי שנה או שנתיים, ושוב נוכל להרגיש לכמה שבועות שדעתנו מעניינת ואפילו חשובה - וחוזר חלילה.
אבל, מה עושים ביום הגדול, כשאנחנו בודדים מאחורי הפרגוד ולמרות הדחף החזק לא נשים פתק לבן. למה? באמת קשה להבין, אבל אולי בגלל שלימדו אותנו שזה לא בסדר.
אז הנה אנחנו במקום ובאמת רוצים רק דבר אחד - שמחר יהיה קצת יותר טוב. יותר ביטחון ברחובות וגם בלב, יותר ביטחון במקום העבודה וגם בכבישים, קצת פחות אלימות טיפה יותר אמינות אם אפשר מעט כבוד ואולי - אולי קמצוץ של תקווה. השאלה באיזו כספת שומרים את המוצרים האלה שיש בזמן האחרון מחסור כה חריף בהם?
היינו אפילו מוכנים לעשות את הלא הגיוני ולהאמין לפוליטיקאים שמבקשים עכשיו כל כך יפה את אמוננו. תנו לי/לנו את ההזדמנות, את הכוח ונעשה זאת. נביא שלום עלי אדמות ועוף בצלחת, נוריד את זיהום האוויר ואת הכולסטרול.
אני, אני יודע איך לעשות זאת, רק תנו לי הזדמנות.
ואנחנו, באמת שהיינו מוכנים להמר שוב ולהאמין עוד פעם ולתת להם את התמיכה, את הקול שלנו.
אבל, ברגע האחרון נזכרים שרגע! אבל כבר נתנו להם את קולנו, כבר היתה להם הזדמנות כבר הענקנו להם את הכוח - ותראו לאן הגענו.
מה עושים? נאמין שוב ונרגיש את עצמנו טיפשים בעוד כמה חודשים?
שאלה לא קלה, צריך לחשוב על זה.
