(שמות כא) א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (רש"י): ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
לפעמים, גם אם הרעיון מגובש וההקשר ברור לחלוטין, המלים אינן זורמות; לא בכתב, עכ"פ. זה קורה כאשר מטפלים בנושא בו ישנה מעורבות רגשית/אישית גדולה וזה קורה לנו הפעם. חבלי לידה קשים עוברת רשימה זו ואנו תקווה כי התוצאה תצדיק את המאמץ המושקע.
פרשת השבוע עמוסה בחוקים שנועדו להסדיר את החיים הקהילתיים בעם ישראל; שהפרט יוכל להתקיים במסגרת הכלל, לא יזיק לכלל וגם לא לפרט אחר.
לכל חברה, בכל מקום בעולם, היו וישנם חוקים על פיהם היא מתנהלת וחיה; כאן לפנינו חידוש היסטורי: חוקים בסיסיים לגמרי ממקור אלוקי, מסיני. בשביל מה זה טוב? לא מספיק שמועצת חכמי העם תחוקק חוקים? צריכים בשביל זה מקור אלוקי?
במדינתנו יש בית מחוקקים ויש בתי משפט ברמות שונות לעניינים שונים; יש עם זה בעיה? צריכים דוקא את חוקי התורה?
(תנחומא): 'אשר תשים לפניהם', לפני ישראל ולא לפני אמות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני בית משפט של גוים, כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה, ואחרי כן כפר בתורה. וכן חוקות הגויים, שנאמר: 'כי חוקות העמים הבל הוא' (ירמ' י ג).
וכתיב: 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' (יחז' כ כה). אבל לישראל נתתי להם מצות וחוקים טובים, שנאמר: 'ושמרתם את חקותָי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויק' יח ה).
כל חוק הוא יחסי; גם ביחס לחוקים אחרים וגם ביחס לנסיבות בהן או עבורן נחקק; בהשתנות הנסיבות - יכול שישתנה החוק או אף יבוטל; ככה זה עם כל מעשי בני אדם והחוקים אינם יוצאים מן הכלל. במלים אחרות, לחוקים שיצרו בני אדם אין ערך מוחלט כי ערכו של המחוקק וסמכותו אינם מוחלטים. ההרכב המחוקק הבא עשוי או עלול לשנות את החוק על פי שיקוליו הוא וחוזר חלילה.
חוקים נצחיים חוקי התורה מאופיינים בכך שיש להם ערך עצמי מוחלט; ערכם נקבע על ידי המחוקק, בורא העולם ומנהיגו, וגם היחסיות המתקיימת ביניהם, נקבעה על ידי אותו מחוקק. יחסיות זו נקבעת על פי מדת הפגיעה שפוגעים, כביכול, במחוקק בביצוע העברה, כי כאן ערכו וסמכותו של המחוקק הם מוחלטים. לדוגמא:
(רבנו בחיי): ידוע כי הרציחה (היא) מן העברות החמורות שבתורה והעונש גדול וחמור מאד, לפי שהוא שופך דם האדם ומאבד נפש אחת מן העולם; ולא אִבֵּד (רק) את הנרצח לבדו, כי אם (גם את) העתידים לצאת ממנו, ואין להם סוף; שהרי אדם הראשון - יחידי היה וכל הבריות של שבעים לשון שיש בעולם - כולן תולדותיו, ואם כן הרי לך כל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא; וכן לענין ההצלה והטובה, כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא; הא למדת כמה גדול עוון הרציחה.
מבחינת קיום העולם, זו העברה החמורה ביותר; (רמבם, הל' רוצח ושמירת הנפש, ד, ט): שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים.
אז יש עוונות חמורים מרצח? אכן כן. וההסבר: כל עברה גורמת ניתוק בין עובר העברה לבין הבורא יתברך; על כל עברה ניתן לעשות תשובה ולחדש את הקשר עם הבורא, אבל יש עברות בהן המשימה הזאת קשה ביותר; קשה יותר מאשר במקרה רצח:
(רבנו בחיי - המשך) אע"פ שעון הרציחה חמור, עון הגזל וחלול ה' חמור ממנו; כי הרוצח - נמחל לו בתשובה, וכמו שמצינו בקין; ולא כן הגזל, אין התשובה מועילה לו עד שיחזיר הגזל; ואם אינו מחזירו - אינו נמחל לו לעולם. וכן חלול השם אין התשובה מועילה בו כי הוא חמור יותר מכריתות ומיתות בית דין... ושתי עברות אלו החמורות יותר מן הרציחה, והן הגזל וחלול השם, שתיהן נכללות בעון ערכאות של גוים.
חלול השם, שהרי זה בוודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מייקר שם ע"ז להחשיב אותה, ואמר הכתוב (דברים לב) 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'.
מסתבר אם כן שרצח זה הפשע הכי גדול נגד החברה האנושית, אבל יש עבירות חמורות ממנו: גזל וחילול ה'. גזל כי לא ניתן לעשות תשובה עד שישיב הגזלה; על עוון חילול ה' אין תשובה שלמה אפשרית כל עוד האדם חי; רק אם עשה תשובה מכל הלב ולא שב לחטוא - מתכפר לו במותו.
חילול ה' גורם לנפילת חללים מעניין. יהודים הדנים שלא על פי חוקי התורה, זה חילול ה' וזה עוון חמור יותר מרצח. איך ניתן להסביר זאת? ובכן, רצח הוא חמור ביותר כי הוא מסלק מן העולם אדם הנושא צלם אלוקים; אבל כל עוד אין אידיאולוגיה של רצחנות - אין זה חילול ה' אלא כשלון חד פעמי.
'חילול ה'' פירושו אידיאולוגיה המושתתת על הנחת יסוד כי ה' לא קיים בעולמנו וממילא יש במקומו חלל ריק שאותו עלינו למלא מדעתנו. כאשר זו הנחת היסוד, אין כוח בעולם שימנע רצחנות כאשר מעריכים שיצליחו להתחמק מעונש אנושי, שהרי עונש אלוקי אינו מרכיב בשיקולים. ואם זו הנחת היסוד של השלטונות - רק טבעי שזה יחלחל מטה מטה עד אל העבריינים.
חוקים נועדו ל-"צרכנים" מוגדרים בדרך כלל; לא שמענו למשל שיחוקקו חוק שכל כולו תיאורטי. בבסיסו של כל חוק מונחות כמה הנחות יסוד והראשונה בהן: הסדרת התנהגות הכלל והפרט במקרה אליו מתייחס החוק. אח"כ, היותו שוויוני ומחייב לכולם. יש עוד כמה הנחות יסוד, כמו למשל אפשרות אכיפת החוק וכדומה, אבל ננסה להתמקד בצד הרעיוני, ונערוך כמה השוואות להמחשת הרעיון; אבל לפני כן, עוד שאלה אחת בעניין הנחות היסוד:
חוקי המדינה מניחים מראש, מה? שהאזרח, צרכן החוק, הוא עבריין והחוק נועד לבלום אותו, או שהוא אדם הגון ביסודו והחוקים נועדו לאפשר לכל אחד לחיות את חייו מבלי שמישהו יציק לו בטעות? לכאורה, שאלה מיותרת.
הרי יש לכל אחד חזקת חפות עד שלא יוכח אחרת בבית משפט. האמנם? אז למה המדינה, בתחפושות שונות תחת שמות שונים, היא התובע הכי גדול של אזרחים במדינה? איך זה שרשויות השלטון למיניהן ולשמותיהן השונים מזמנים לבתי משפט כל כך הרבה "עבריינים"? בדיקה שטחית מגלה כי הנחת היסוד של המחוקק היא שהאזרח הוא עבריין פוטנציאלי בעוד רשויות השלטון מורכבות מאנשים צדיקים שלא יתכן כי יפעלו ממניעים פסולים.
במאמר מוסגר נציין כי זו אולי הסבה לכך שבכל עת שנתפס איש רשות במעשה פסול, התהודה הציבורית והתקשורתית גדולה הרבה יותר מאשר במקרה של אזרח מן השורה.
חוקת התורה קובעת שוויון מוחלט בין כל "צרכני החוק"; הפרט חייב דין וחשבון לבוראו בלבד; אם עבר עברה שיש לבית דין סמכות שיפוט לגביה, לא הרשויות תובעות אותו לדין אלא אזרחים שנפגעו או עדים למעשה. בבואם לדין על פי חוקת התורה, הם כולם עבריינים בכוח; הנאשם וגם העדים/התובעים. לאחר שנפסק הדין, כולם נחשבים צדיקים ולו רק משום שקיבלו עליהם את הדין.
כמה חוקים לדוגמא יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת - מוֹת יוּמָת:
אחרת מגיעים למה שהמדינה הזאת הגיעה, חיי אדם כבר לא כל כך נחשבים.
(פרק כב) א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים: ב אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ; שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם-אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: ג אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם:
הגנב מסתכן שיהרגו אותו אם נתפס בשעת מעשה וזה לגמרי חוקי להרוג אותו; יצא חי ונתפס - שישלם לפחות כפול ממה שגנב. לא מבזבז זמן בכלא ואח"כ יוצא להנות מפירות גנבתו.
כ וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אתוֹ כִּי אִם-צָעק יִצְעַק אֵלַי שָׁמעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:
מקור הסמכות לכל הציווים הוא אחד ואותו לא מרמים. שמירת החוקים היא מצווה אלוקית; שמרת - הרווחת מצווה. לא שמרת - הפסדת. לא מותנה בשאלה אם היה או לא היה בסביבה שוטר או פקח של רשות כזו או אחרת.
הבורא יתברך בכבודו ובעצמו לקח על עצמו את ההגנה על השכבה החלשה בחברה; אם הרשויות אינן פועלות להגנתן, או גרוע מזה, עושקות את החלשים, הבורא יתברך תובע את עלבונם. העולם אינו הפקר ובעל הדין עצמו עושה דין בעבריינים.
פרשה זו הנה הפרשה ה-ח"י (18) בתורה. היא פורסת בפנינו את המצע לחיים במסגרת יהודית; את החוקה המאפשרת קיום לחברה של יהודים. כל יהודי הרוצה בהמשך הקיום היהודי, צריך להיות לו עניין ממדרגה ראשונה שחוקי המדינה יוכפפו לחוקת התורה, ויפה שעה אחת קודם.
____________
- נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'
