עוד שבוע של המתנה ואי-ודאות עובר עלינו. בעוד שבחזית הפלשתינית נמשכת הלחימה, צה"ל מהדק את המצור על אירגוני הטרור, במחיר לא קל של חיי מיטב בנינו הלוחמים, הנה אנו צפויים לעוד פרק זמן בלתי קצוב עד למתן האות להכות בסדאם. תהיה או לא תהיה מלחמה? ומתי סוף סוף בוש יפסיק לדבר, יפסיק את ההצגות למשיכת זמן במועצת הביטחון, ויעבור מנאומים למעשים?
המלחמה הפרטית שלנו באירגוני הטרור הפלשתיניים כבר נכנסה כמעט לשיגרה. אין עוד מתרגשים ממנה יתר על המידה. ההיסטריה חוגגת דוקא לנוכח המלחמה ה"רחוקה" יותר. העולם ממתין (ומפגין), האמריקאים ממתינים (ואט אט מתכרסמת גם בקרבם התמיכה בבוש) וגם אנחנו הקטנים ממתינים ותוהים: והיה אם תפרוץ מלחמת המפרץ השניה, מה יעלה בגורלנו?
ההמתנה שלנו בולטת בהכנות המואצות, שנעשות בעידוד הממשלה, ראשי הערים והתקשורת, לקראת שעת השין. היא נראית בתורים ליד התחנות לריענון מסכות ובחנויות שמוכרות סרטי הדבקה, ניילונים, סוללות חשמל וששיות של מים (במחירים מופקעים). מי מוכן לסמוך על דברי טארק עזיז, כי הפעם העיראקים לא ישגרו טילים לישראל, פשוט משום שאין להם, כך אמר, טילים לטווח ארוך כמו בשנת 1991?
בהרבה מובנים האווירה בארץ מזכירה את ערב מלחמת ששת הימים. אז, לפני 36 שנה, המתנו והתכוננו במשך שבועיים-שלושה למלחמה במצרים של נאצר. היינו אז, כמובן, בקווי 67', הפלשתינים היו תחת שלטון מצרים וירדן - לא דיברו ולא חלמו על עצמאות - ואף על פי כן, הערבים החליטו לנסות ולהשמידנו. בסופו של דבר היתה זו ישראל שנטלה יוזמה ופתחה במלחמת המנע הבלתי נמנעת. תוך ששה ימים המצור עליה הוסר, צבאות מצרים, סוריה וירדן, הוכו והוסגו אחור.
ימי ההמתנה שקדמו למלחמה ההיא הצטיינו באיפוק, בקור רוח, ובהכנות השקולות שנעשו לקראת הבאות בקווי החזית ובעורף. העם התגייס במעשים וברוח, גילה נכונות לעמוד בעוז לקראת הבאות. ההמתנה אז התבטאה גם בבידודה של ישראל. העולם כולו, ובמיוחד האירופאים, היו בטוחים, כי קרוב חיסולה של היישות היהודית. אורחים רמי מעלה חדלו להגיע. טיסות בינלאומיות פסקו. ישראל ננטשה לנפשה.
נזכרתי בכך, כאשר ביליתי לפני כמה ימים שלוש שעות עם... כרמן. היה זה בקונצרט הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל-אביב. רוחות המלחמה הקרבה לא הורגשו באולם, הגדוש עד אפס מקום. רק המוזיקה דיברה. קולות הנגנים, המקהלות והסולנים מילאו את חלל ההיכל והרעידו בעונג את קירות הלב.
גם ערב מלחמת ששת הימים הייתי בקונצרט הפילהרמונית. אז הודיעו לנו, כי המנצח אריך ליינסדורף ביטל את השתתפותו ועזב את הארץ. לא כן הטנור היהודי המהולל ריצ'רד טאקר. הוא נשאר עימנו לעת מצוקה ולעולם לא נשכח את אריית היין מתוך ריגולטו, שבקעה מגרונו וריגשה את הכל. מעת מלחמת המפרץ הקודמת ב-1991 זכור הקונצרט בהשתתפות אייזיק שטרן. כאשר נשמעה אזעקה, הקהל בהיכל התרבות חבש את המסכות והכנר הסולן המשיך בנגינתו הקסומה.
כמו טאקר ושטרן אז, כך גם בימים אלה המנצח הספרדי רפאל פריהבק דה-בורגוס ועימו הזמרים הנפלאים מחו"ל: רוחות המלחמה לא הרתיעום, הם לא ביטלו בואם והשתתפותם, בניגוד לאמנים רבים אחרים, והעניקו לקהל חוויה מוסיקלית של התרוממות רוח והנאה, לצד חיזוק מוראלי במצב של מצוקה אמיתית.
בניגוד ל-67', הפעם ההמתנה אינה תלויה בנו. הכל בידי בוש וראמספלד - ודומה שאפילו עמוס עוז ואורי אבנרי לא ירתיעו אותם, גם לא האירופאים, אשר גם היום אינם לצידנו. הם מפגינים לטובת סדאם, היודע כי קרב קיצו. הם - "מחנה השלום", כביכול - חשים להצילו, מציגים אותו כקרבן חף מפשע. כנראה משום שטרם טעמו את שבטו של הטרור האסלאמי כמונו, הישראלים והאמריקאים. מתאבדים, מכוניות תופת וטילים, כל עוד המדובר רק בישראל ובתושביה, אינם סיבה להפגין בחוצות לונדון, פאריז וברלין, שם האנטישמיות האירופאית שוב הרימה ראש.
גם בלי המתנה ובלי מלחמת ארה"ב בעיראק, ישראל שרויה במצב ביטחוני, כלכלי ומדיני מן הקשים שידעה מעודה. דוקא משום כך, בגלל המצוקה והמתח, כדאי לראות את חצי הכוס המלאה שלנו, ולשאוב ממנה עידוד. זו מחצית הכוס של חיי תרבות מגוונים (למרות ההפגנות המובנות של השחקנים והזמרים), של תחרויות ספורט מרתקות (ראיתם את משחק הפועל תל-אביב ומכבי חיפה?), של יציאה לטיולים במרבדי הפרחים ולאפיקי הנחלים הגועשים (אלה שביוב אינו זורם בהם), של כנסת חדשה שיצאה (בחגיגיות זמנית) לדרך עם 40 ח"כים טריים, של גורדי-שחקים שמתרוממים ושל כבישים שנמתכים (על אף הגרעון העצום וההאטה במשק) ושל קליטת עלייה (הגם שבמספרים מוקטנים).
בעוד נמשכת ההמתנה למלחמה הגדולה שתתרחש מזרחה לנו, בעוד אנו מגבירים מאבקנו בטרור שאותו עוד יש להכות עד חורמה, טוב שהחיים הנורמאליים נמשכים, ככל האפשר. מעבר לאופק הלא רחוק כבר מחכים לנו הימים הטובים יותר, בלי סדאם חוסיין ואולי אף בלי יאסר ערפאת.