תעשיית הטכנולוגיה המתקדמת הפציעה לעולם כסביבה ארגונית חדשנית ופתוחה, הצופנת בחובה הבטחה עתידית עצומה לנשים: תעשיה המבוססת על החשיבה וההשכלה (במקום על הכוח הפיזי), המקנה תנאי עבודה ותגמולים גבוהים בתמורה ליכולת שיכלית, יצירתיות ותחכום, והמאפשרת סביבת עבודה גמישה ושיוויונית. חלומה של כל אישה שאפתנית, המאפשר לה לגדל משפחה וילדים ועדיין לצמוח בתחום הקריירה? - לא כל כך מהר!!
החלום ושיברו נשים המועסקות בחברות היי-טק מתחילות להבין (מעט מאוחר מדי...), כי חלומן על תעשיה גמישה, שיוויונית ומתחשבת בצורכיהן (שלהן ושל הגברים שלצידן) מתנפץ אל מול המציאות. לא תגמולים ואפשרויות קידום - ולא בטיח! דווקא הדרישה המובנית של תעשיה זו לנגישות מתמדת של העובדים, הופכת את הפער בין גברים לנשים למשמעותי יותר. והוא מביא לכך שסיכויי ההתקדמות של העובדות נמוכים יותר, ויוצר מיגבלות על נשים שאין ביכולתן לציית למישטר הזמן הנהוג באירגונן: השתתפותן ברשתות החברתיות והפוליטיות של האירגון נחסמת, והן מתוייגות כעובדות שוליות ובעלות סיכויי קידום נמוכים.
נגישות תמידית במחקר מרתק, שנערך על-ידי דפנה רובינשטיין ופורסם בגיליון 38 (אביב 2000) של כתב-העת, מתגלה תמונה עגומה ביותר: "באמצעות פיקוח חברתי ו'סלנג' ארגוני (...) מכוננות החברות הללו מודל אידאלי של עובד וורקוהולי עד כדי שיעבוד: הוא נדרש לוותר על זכותו להיות בלתי נגיש בזמנים מוסכמים ולהכפיף את זמנו הפרטי למשמעת הזמן ההגמונית, ההופכת את זמן העבודה לאין סופי",
טוענת דפנה רובינשטיין במאמר. "דרישה זו עומדת מעצם טבעה בסתירה לציפייה מן האישה שתהיה נגישה למשפחה. מצב זה מעקב, או מונע, אפשרויות קידום, ובפועל נוצר מצב של אי-שיוויון. אלא שכאן גם המקום לערער על ההנחה שאכן נשים צריכות לשאוף לשיוויון בתנאי שיעבוד", גורסת רובינשטיין, ושואלת: "האם אנחנו רוצות לשתף פעולה עם מערכת משעבדת? המטרה אינה שיוויון, אלא שינוי ראדיקלי של המערכת, שיביא לשחרור העובד/ת".
השעון המקומי רובינשטיין מציגה מודל מעניין של תפיסה ארגונית, שבו היא מסבירה כיצד החברה מבחינה בין "זמן פרטי" לבין "זמן ציבורי": ביחסי עבודה רגילים, קיימת אבחנה ברורה בין הזמן הציבורי של העובד (8:00-16:00, וכד'), לבין זמנו הפרטי, שבו יש לו זכות להיות בלתי נגיש למעבידו. לכן, מעבר לשעות ה"ציבוריות", על המעסיק לפצות את העובד על גזילת זמנו. לעומת מצב זה, בחברות היי-טק קיים שעון "מקומי" שבו שולטת חוקיות אחרת: העבודה היא "מסביב לשעון", לעיתים בשעות הלילה המאוחרות, ללא חופשה בימי שישי או בשבת, ועל העובד להיות נגיש ללא הפסק.
"האם השעון 'המקומי' שמתאפיין בדרישה של נגישות תמידית, נובע ממיגבלה 'אובייקטיבית' של חברות היי-טק, או שמא סטנדרד הזמן עבור העובדים בא כדי 'לעמוד בכללי המשחק'?" - שואלת רובינשטיין, ועונה:
"מתברר שאתוס הזמן הנהוג בהיי-טק הוא, שככל שמתרחב הפער בין השעון הפורמלי לבין השעון המקומי, כך נחשבת החברה להישגית יותר; ככל שהעובדים נגישים שעות רבות יותר ביממה (...) כך החברה תזכה לתגמולים כמו מוניטין, רווחים, עמידה בתנאי תחרות." ורובינשטיין מציגה כדוגמה את סיבלם של גברים הנפקדים מביתם תקופות ארוכות כדי לעמוד ב"דדליין".
אולם, אם לגברים יש עדיין לגיטימציה להזניח את המשפחה, בתמורה לתגמולים שהם מביאים בפרנסה, עדיין לנשים אין איפשור כזה. אישה המבקשת לצאת הביתה בשעה חמש כדי להוציא ילד מהמעון, נתקלת בעויינות: "מה קרה, חצי מישרה?" - ביטוי זה הוא סלנג שנולד בתעשיית ההיי-טק, ובא להביע בלגלוג וגנאי את העמדות כלפי עובדים שאינם מצייתים לשעון הפורמלי.
המחיר האכזרי כך מתגלגל העניין, שאפילו עובדות מסורות ויעילות, המצליחות להצטיין בעבודתן, גם אם אינן מצייתות לשעון הפורמלי של מקום העבודה ההיי-טקי, אינן מקודמות, והן נידונות לכלות את ימיהן במישרה נמוכה ובלתי מספקת. כך יוצר הגבול השרירותי של שעות העבודה המשעבדות, מצב של אפלייה - לא מכוונת כלפי נשים - אלא מכוונת כלפי אלה שאינם עומדים בדרישות הבלתי סבירות של עולם ההיי-טק לגבי השעון הפורמלי - סביבת עבודה אכזרית לגברים ונשים גם יחד, ובאופן עקיף - נוצר עוד עולם שבו נשים משלמות מחיר כבד על היותן נשים.