(שמות לה) א וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם: ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
(שמעוני) רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד.
(תהלים כו) ה שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם-רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב:
(שמעוני): איזה קהל [שונא ה']? 'וַיִּקָּהֵל העם על אהרן' (שמות לב,א) 'וַיַקהֵל עליהם קרח' (במדבר טז, יט); ואיזה קהל אני [ה'] אוהב? 'ויקהל משה' 'אז יַקהֵל שלמה' (מלכים א, ח, א).
'קהל' זה אוסף של פרטים שהקשר ביניהם יכול להיות אקראי ומזדמן, לאו דוקא בעלי מכנה משותף קבוע ובלתי משתנה; על כן, כל התקהלות נבחנת על פי מטרותיה המוצהרות ובעיקר על פי תוצאותיה המעשיות. המדרש מביא שתי דוגמאות לשלילה ושתים לחיוב. שתי הדוגמאות השליליות עניינן הוא הטלת ספק במנהיגותו של משה ושתי החיוביות עניינן הוא הקהלה שיוזם המנהיג לחיזוק אחדות העם סביב נושא עקרוני משותף.
מהו נושא ההקהלה הפעם? סמיכות הפרשיות בין ההתקהלות הספונטנית של העם על אהרון וחטא העגל שבעקבותיה, לבין הקהלת העם לקריאת משה, רומזת למהלך של תיקון אותו פגם שנוצר על ידי חטא העגל.
תוכן הפרשה הוא ביצוע למעשה של הציווי אודותיו למדנו בפרשות תצווה ותרומה, איסוף התרומות למשכן וכליו והקמת המשכן. באותן פרשות מסופר על ציווי ה' למשה אודות המשכן וכליו, ובפרשה שלנו מדובר על הביצוע בפועל, משה מקהיל את ישראל לצוותם על איסוף התרומות ועל הקמת המשכן. העניין הוא שאת דבריו הוא פותח בציווי שלכאורה אינו ממין העניין, שמירת השבת.
חשיבותה של השבת
(אור החיים): יתבאר על פי דברי חז"ל (הוריות ח'.) שאמרו: 'כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה', ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן [בכך שעשו את העגל] ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה [לא מעשי לדרוש מאדם שלמות מוחלטת בקיום כל המצוות, הוא לא יעמוד בכך]; אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת; ואמרו ז"ל (שמו"ר פכ"ה) 'שקולה שבת כנגד כל התורה', ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה [בחטא העגל]; והוא מאמר משה כאן 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם' פירוש [לעשות-] לשון תיקון, ובזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל; ומה הם הדברים - ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו'; ובזה יתיישב מה שקשה עוד, למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צווה כמה פעמים? ועוד למה צווה עליו סמוך למצוות מעשה המשכן [בו אמור לשכון ה']? ולדברינו יבא על נכון, כי יצוה ה' על תיקון העבר כדי שיהיו מוכשרים [לכך שה' יוכל] לשכון בתוכם; ובמצות שבת ששקולה ככל התורה, היא תקנת עבודה זרה כאומרו (ישעי' נ"ו) ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל- רָע: ודרשו ז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו:
מה כל כך מיוחד ביום השבת עד ש'שקולה שבת כנגד כל התורה'? ואיך יש בשמירת השבת תיקון לכל החטאים? ומה הקשר בין שמירת השבת למלאכת המשכן? גם צריך להתבונן בלשון הכתוב: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה כאילו מאליה ורק אז וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.
את השבת שומרים מפני ש- "...אוֹת הִוא לְעלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (שמות לא, יז)
יהודי השומר שבת מעיד בכך על אמונתו המוחלטת כי ה' ברא את השמים ואת הארץ והוא בעל הבית על העולם. ממילא אינו שייך לעניין של חטא המפריד אותו מהבורא יתברך, חס ושלום.
משכן לה' בעולם הזה
השבת, אם כן, אוֹת הִוא לְעלָם, ועדות על הקשר הנצחי בין היהודי לבין הבורא יתברך במסגרת הזמן; היא מזכירה לנו כי אין אנו עבדי הזמן, חלילה, אלא עבדי ה' יתברך שהוא בעל הבית גם על הזמן.
ומה הקשר בין השבת למשכן?
הקב"ה הגדיר את תכלית בניית המשכן כך: מג וְנועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבודִי: (שמות כט)
המשכן נבנה כדי לשמש מקום בו יוכל כל יהודי לחוות את נוכחות ה' בעולם ובכך יקבל כוחות להתגבר על הפיתוי ליצור לו עגלים למיניהם. כלומר, מה שמשמשת השבת במסגרת הזמן, המשכן משמש במסגרת המקום: גילוי נוכחות ה' בעולם הזה ולא רק בעולמות העליונים כפי שיש חושבים בטעות.
נו, אז אם שניהם, השבת והמשכן משמשים לאותה תכלית, אז אולי נעסוק בבניית המשכן גם בשבת? על כך משיב משה רבנו עוד בטרם נשאל: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה. (רבנו בחיי) בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן, צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת, לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת.
נו, ומה עם ששת ימי המעשה? היכן בהם מתגלה האמונה המוחלטת בה', בורא העולם ומנהיגו?
(רבנו בחיי): ומה שאמר 'תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה' ולא אמר 'תַּעַשה' לנוכח, להורות שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים.
(תהילים קכח) ב יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ:
(אבות ד) "אַשְׁרֶיךָ" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" לָעוֹלָם הַבָּא.
(כ"ק אדמו"ר מלובאוויץ') וידוע הביאור בזה, דענין יגיע כפיך הוא בדיוק, שעסק הפרנסה צריך להיות באופן שהיגיעה בזה היא רק של הכפים, יגיע כפיך ולא ראשך, שהאדם לא יכניס את מוחו וליבו ביגיעה בעסק הפרנסה, אלא את כפיו בלבד; שמוחו ולבו של האדם צריכים להיות שקועים בארבע אמות של תורה וארבע אמות של תפילה וקיום המצוות.
הכפלת הקדושה
התורה נתנה רשות לעסוק בעניני פרנסה, כמו שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּך (שמות כ, ט); שכך קבע הקב"ה, שהברכות מלמעלה יומשכו על ידי שהאדם יעסוק בצרכיו, כמו שנאמר: 'וברכך ה` אלקיך בכל אשר תעשה' (דברים טו, יח). אך מכיון שהעסק בצרכי עצמו הוא רק כדי לקיים ציווי התורה, ולא משום שחושב שהמעשה והמלאכה שלו הם המביאים את הפרנסה מעצמם, לפיכך צריך להיות העסק בהם רק באופן של 'יגיע כפיך' ולא שיהיו מוחו וליבו טרודים בזה.
ועוד זאת, שגם העסק בפרנסה שבכח המעשה, גם הוא צריך להיות לשם שמים; שישתמש בזה לעבודת ה`, כמו שנאמר 'בכל דרכיך דעהו' (משלי ג, ו).
כאשר מצליח אדם להגיע למודעות זו של 'בכל דרכיך דעהו', ואת עבודתו בששת ימי המעשה הוא עושה בדרך של 'יגיע כפיך' בעוד ראשו עסוק בעניינים אשר ברומו של עולמנו הרוחני, או אז הוא זוכה שגם השבת שלו תהיה שבתית יותר:
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.
כאשר אדם טועה לחשוב כי כל הצלחתו תלויה במידת השקעתו בעבודה והוא שקוע בה ראשו ורובו, לעתים קרובות הוא לא יצליח להשתחרר ממנה גם בעת עסקו בעניינים אחרים; במצב כזה יכול שלא תהיה לו שבת בכלל, ולא רק שבת שבתון הוא לא יחווה.
מעשה העגל והנפילה הרוחנית בעקבותיו נבעו מן הטעות שאנחנו רשאים להתערב במעשי ה' במקום לשמור מצוותיו כפי שציווה. היינו שענין חטא עבודה זרה הוא כשחושב שיש איזו חשיבות ללבושי וגדרי הטבע.
הוראת משה רבנו לנו היא, שלא לייחס חשיבות לתהליכים טבעיים; לפעול במסגרת הטבע כי כך נצטווינו בתורה, אבל לא להרכין ראשנו בפני המוסכמות. את הראש מרכינים אך ורק בפני בורא העולם ומנהיגו ובכך נזכה מיד ממש ליום שכולו שבת ומנוחה בגאולה האמיתית והשלמה.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
