אילו הייתה מתקיימת היום תחרות בינלאומית בשאלת מידת ההיכרות של אוכלוסיית העולם המערבי עם גיבורי אגדות המיתולוגיה היוונית, אין ספק כי הרקולס היה זוכה במקום הראשון. אין לדעת אם מידת החשיפה העולמית של בן האלים שבגופו התערב דמו של האל זאוס בדמה של בת תמותה אלמונית בשם אלקמני, היא תולדה של ידע נרחב בתולדות יוון העתיקה, או תפוצתה הרחבה של סדרת הטלוויזיה הנושאת את שמו. דבר אחד ברור: עלילותיו של גיבור הגיבורים הזה הפכו לאגדה ושמו הפך ממש למותג. אולם ספק אם רבים יודעים כי בשעה שרוב משימותיו של הרקולס יצאו אל הפועל בזכות כוחו ואומץ ליבו, הרי משימה אחת, ניקוי אורוות אוגיאס (Augeas), התבססה לא רק על כוח אלא גם על חשיבה מקורית ותחבולה מתוחכמת.
למי שאינו מכיר את הסיפור, שהפך בתרבות המערבית לשם נרדף ל-"משימה בלתי אפשרית", ראוי להזכיר את המעשה. אורוות המלך אוגיאס היו הגדולות בכל מכלאות הבקר שידעה יוון. באורוות האלה היו למלך העשיר הזה אלפי שוורים, פרות, כבשים, עזים ואף סוסים שהיו יוצאים למרעה בבוקר וחוזרים לעת ערב. אולם למלך הייתה "בעיה ריחנית" - 30 שנה לא נוקו האורוות. כל מי שהכיר את הבעיה באותם ימים רחוקים היה משוכנע כי משימת הניקוי בלתי ניתנת לביצוע, ועל כן כאשר הציע הרקולס למלך לנקות את האורוות ביום אחד תמורת עשירית מן העדר - קפץ אוגיאס על המציאה והסכים. הרקולס ידע כי בדרך המקובלת של חפירה בזבל והוצאת הפסולת מן האורוות באמצעות מריצות, לעולם לא יוכל למלא את התחייבותו, ועל כן החליט להפעיל את שכלו ולא רק את כוחו. כצעד ראשון פרץ הרקולס שתי פרצות בקירות האורווה - זו מול זו. אחר כך כרה תעלה מן האורווה אל אחד הנהרות שזרם בסמוך ותעלה נוספת מן הצד האחר של האורווה אל עמק לא רחוק. בתום כריית תעלות הכניסה והיציאה פתח הרקולס את המעבר למי הנהר שהתפרצו בעוצמה ושטפו אל מחוץ לאורוות את כל הזוהמה.
משל למה הדבר דומה בימינו?
כל מי שקורא בעיון את התכנית הכלכלית החדשה שהציג שר האוצר בנימין נתניהו בפני עם ישראל הנרעש, אינו יכול שלא להגיע למסקנה, כי בפעם הראשונה בתולדות המדינה, נוטל איש פוליטי על עצמו משימת ניקוי אורוות דומה, גם היא כמעט בלתי אפשרית. כמו הרקולס בשעתו, כך נתניהו היום, מנסה לנקות - כאילו בהינף יד ובבת אחת - את אורוות המשק הישראלי וכל הרע שנאגר בהן במשך עשרות שנים.
למרבה הצער נתניהו אינו הרקולס והנסיבות של אז והיום שונות לחלוטין. במבצע ניקוי האורוות המיתולוגי פעל הרקולס כסולן. הוא לא היה תלוי באיש אלא בכוחו ובחכמתו בלבד. במגרש שבו מנסה נתניהו להוציא אל הפועל את משנתו הכלכלית - הוא אינו שחקן יחיד. נתניהו תלוי גם באחרים. הוא תלוי בראש הממשלה אריאל שרון שצריך להסכים לא רק לעקרונות התכנית, אלא לביצוע כל פרטיה, כולל הדרישה לצמצם בעתיד את תקציב הביטחון הנוגס בכל חלקה כלכלית אזרחית טובה; הוא תלוי בהסתדרות המייצגת את העובדים וכלל לא ברור שהיא תסכים למה שהיא רואה כ-"גזירות דרקוניות" שהציבור לא יוכל לעמוד בהן; הוא תלוי בתנועות החברתיות המאיימות לצאת לרחובות ולהכשיל את מה שמכונה "הפגיעה בשכבות החלשות"; הוא תלוי ברצון הטוב של חברי הכנסת - מהקואליציה ומחוצה לה - כדי שיצביעו, תחילה בוועדת הכספים ואחר כך במליאה, בעבור כל חלקי התכנית, ולא ינגסו בה ויקעקעו אותה עד היסוד. בקיצור: הרבה עבודה קשה ומפרכת ניצבת בפני נתניהו בדרכו למימוש התכנית שכה היטיב להציג בפני הציבור. השאלה היא אם אכן יעמדו לנתניהו תעצומות הנפש והכוח להפשיל שרוולים, לעבוד קשה מאד, ולנקות את כל מה שהצטבר באורות אוגיאס. או, במלים פשוטות, לעבוד ולא רק להראות את הדרך הדרושה לעבודתם של אחרים.
יחד עם השאלה הזו, שבינתיים אין לה מענה והיא עדיין טעונה הוכחה, שני דברים יסודיים חסרים בתכנית הנכונה שהגו נתניהו וצוותו באוצר. האחד - פרט לקיצוצים ולשינויים הארגוניים הנדרשים עדיין לא קיבלנו מענה לשאלה: איפה הצמיחה? מאיזה מקורות השקעתיים יצמחו לנו עוד רבבות מקומות עבודה לצמצום היקפי האבטלה המאיימים? ומי ערב לנו שאכן התכנית המקיפה והמעניינת היא בת ביצוע? החסר השני הוא הדוגמא האישית.
נתניהו איננו פרופסור לכלכלה באוניברסיטה אמריקאית המציג מודל נכון לפתרון הבעיות של כלכלת ישראל. נתניהו הוא איש פוליטי הרואה את עצמו מתווה דרך השואף בכל מאודו לחזור אל כס ראש הממשלה ולהנהיג את העם. כדי שתכניתו הכלכלית תוכל להתרומם, לנסוק, ולהיות ברת-מימוש ומקובלת על הציבור הרחב, העם הזה זקוק לדוגמה מנהיגותית. דוגמה שמשמעותה שלא רק הציבור הישראלי הרחב ישלם בדם, ביזע ובדמעות, עבור ההיחלצות מן המשבר העמוק שבו שקועה כלכלת ישראל, אלא גם שנבחרי הציבור יישאו על גבם את נטל הגזירות. ומי לנו נבחרי ציבור המסוגלים לשמש במעשיהם דוגמה טובה מן הסוג הזה אם לא חברי הכנסת?
במסגרת תכנית הקיצוץ בהיקפי המיגזר הציבורי "השמן" שמציע נתניהו, מדובר גם על קיצוץ פרוגרסיבי בשכר, וגם - במקביל - בשכרם של חברי הכנסת. אינני משוכנע שרוב חברי הכנסת יסכימו להציג דוגמה אישית ולוותר על חלק מהכנסתם ללא מאבק. אני משוכנע שהם ייאבקו כנגד רוע הגזירה, כמו כל איגוד מקצועי אחר. אבל אדם פוליטי מדרגתו של נתניהו חייב להעלות על בימת הדיון הציבורי את נושא הדוגמה האישית. תביעתו צריכה להיות פשוטה: בשעה שמאות אלפי מובטלים מציפים את ישראל, בשעה שמוסדות חסד מתרבים בארץ כפטריות אחר הגשם כדי לספק ארוחה חמה אחת ביום לרעבים, יואילו נא חברי הכנסת לוותר על הרכב הצמוד שהעמידה המדינה לרשותם באותם ימים שבהם היא יכלה להרשות זאת לעצמה. נכון שהחיסכון מביטול הרכב הצמוד לח"כים בטל בשישים ביחס לתקציב המדינה (כ20- מיליון ש"ח בעבור רכישת הרכבים) אבל הויתור הזה יכול בהחלט להיות הדוגמה האישית הנכונה שתראה לציבור ששוב לא ימשיך להתקיים המצב שבמסגרתו יש כאלה ששווים (הח"כים הזוכים לטובות הנאה רבות ויקרות) ויש כאלה ששווים פחות (הציבור העובד הרחב) והם אלה הנידונים לשאת לבדם את הנטל הכבד והממושך של ריפוי ושיקום כלכלת ישראל.
דוגמה אישית היא אבן היסוד של המנהיגות. מי שמבקש לעצמו את העמדה המנהיגותית הרמה מכל, כמו בנימין נתניהו, חייב לדאוג למימושה של הדוגמה.
