ללכת עם מסכת אב"כ או לא ללכת? - זו השאלה שטורדת היום כל אזרח בישראל. בעצם אזרחי ישראל כבר החליטו. משאירים את המסכות בבית. פה ושם עוד רואים ברחוב איזו גברת עם מסכה בניילון, או ילד עם קופסת הקרטון משתפלת מכתפו, מפריעה לו במשובתו.
גם אני מרגיש קצת "יורם", כאשר אני יוצא בבוקר מהבית, עם הערכה ביד, מביט ימינה או שמאלה לוודא שאיש אינו תופס אותי ב-"קלקלתי", ומטיל אותה במהירות על המושב האחורי של המכונית, שם תמתין עד לשובי עם ערב הביתה.
הגם שראשי המדינה, בדברת שלהם, מודיעים חזור והודע, כי קלושים הסיכויים שנותקף, בוודאי אחרי שבוע של קרבות בעיראק שלא "הניבו" ירי טילים על ישראל - הם גם ממליצים, שנמשיך להיות צמודים למסכות שלנו. בקומנו ובלכתנו - כך הדוברים הרשמיים - על המסכות להיות בהישג ידינו. אפילו הראו בעיתון את תמונת שר הביטחון, מגיע לכנסת והקרטון-הקרטון ההוא על כתפו. אכן, ביטחון למופת.
המסבירים הלאומיים גימגמו מיד עם פתיחת המערכה בעיראק, כאשר הודיעו-לא-הודיעו על הצורך בפתיחת הערכות ובהתאמת המסכות, איש איש ומסכתו. חלק ניכר מאזרחי ישראל הממושמעים עשו כן, אך לא הרוב. נראה שעד שלא יפול כאן, חס וחלילה, טיל כלשהו, נהיה קצרי אמונה שמשהו יכול לקרות גם לנו.
אבל הבעיה מתחילה מלמעלה, בחוסר הנחישות של ההוראות מגבוה, לפיהן עלינו, האזרחים, להיות ערוכים ומוכנים לכל מקרה שלא יקרה. הן לא לחינם צויידנו כולנו במסכות האב"ך, שמחירן מיליוני דולר. הן ניתנו לנו, עודדו אותנו לקחת אותן, לרענן אותן, בדיוק בשביל הרגע הזה שבו גדל הסיכון ואולי גם הצורך בחבישתן.
אז אם כבר ציידו אותנו בציוד היקר הזה, אם כבר יש מיגון אישי לכל אזרח ברמה שאין כמותה בשום מדינה אחרת - ועל כך ראויה מערכת הביטחון לכל הכבוד - לא יתכן שיהיה גימגום בנושא פתיחת הערכות ועל אחת כמה וכמה בחובת ההיצמדות אליהן. מן הראוי שדוברי הממשלה יגידו לציבור דברים ברורים, מחייבים, בעניין נשיאת הערכות או אי-נשיאתן ולא ישאירו זאת לשיקול דעתו של כל אחד מאיתנו. שהרי מה יועילו המסכות הללו בעת צרה שלא תבוא, אם לא יימצאו בהישג ידינו?
אני דוקא סבור, שככל שמתקרבת ההכרעה בעירק, כלומר שלב הלחימה העיקרי והקשה על בגדאד עצמה, כן גובר החשש לירי של יאוש מצד נאמני סדאם, בטרם יקיץ עליהם הקץ, שיהיה מכוון כב-1991 אל שטח ישראל. זאת - בניגוד לדברי שר החוץ, שככל שחולף הזמן, החשש מפגיעה בישראל מתמעט.
ולכן, יתכן שיש צורך בחקיקה דחופה, שתגדיר בחוק, באילו נסיבות מרעננים את המסכות, מהי שעת חירום שבה פותחים ומתאימים אותן ובאיזה טווח הן צריכות להימצא מבעליהן. רק כך ידע כל אדם בישראל מהי חובתו למיגונו האישי לעת צרה. רק כך תהיה תועלת אמיתית בציוד היקר שניתן לנו, באותו רגע קריטי שבו באמת יהיה צורך להשתמש בו ויהיה צידוק להוצאה הכספית הגדולה שהושקעה בייצורו ובאספקתו.
או אז גם אני לא אהיה, יחד עם אותה אשה ממוגנת בודדה שחלפה ברחוב והילד עמוס-הילקוט-והערכה, ה-"טמבל" היחיד מחוץ לבית, או שמא אולי החכם היחיד, שיעשה שבת לעצמו בנשיאת הערכה. אם כבר שבת, כלומר אם מומלץ שהערכות יהיו בהישג ידינו, שייאמרו הדברים באופן החלטי, ובמשמעות של חוק מחייב.