ההחלטה לכתוב מאמר זה באה אחרי מחשבה, לא בלהט הרגע. המשפט "גבול הסאטירה" הוא אחד מהמשפטים שעולים בדעתי בהקשר לקריקטורה זו [ראו בהמשך], אשר זכתה לפרסום על שער חוברת "עכבר העיר" בסוף השבוע שבין ה 4-5 באפריל 2003. כן, "העכבר", התנ"ך של הבליינים התל אביביים.
אחרי שנים של שמיעת וקריאת סיפורי שורדים, של ניסיונות לתת תקווה, להעצים ולהראות שבני אדם יכולים להתקיים גם ללא אלימות, שיש דרך אחרת, הקריקטורה הזו שמה אותי שוב בנקודת התבוננות מפוכחת על החרה שבה אנו חיים. אולי בציור הזה, השחור לבן והפשוט, נאמרה אמת מצמררת: אונס ילדים הוא עניין של מה בכך. בהמשך לאמירה הזו, פרסום התמונה בשער הראשי אומר את ההמשך הישיר של הדברים: אנו חיים בחברה שסובלנית כלפי התעללות בילדים. ולא רק בילדים.
בכותרת של המאמר שלי אני שואלת מי הבא בתור, דמו של מי מותר ובעצם, מי נשאר מוגן? אולי רק בעלי הכוח, אלה שבחרו את עמדת התוקף והפוגע?
קריקטורה אינה מדברת על מציאות הזויה, היפותטית. ילדות וילדים בני שלוש וארבע וגם פחות מכך, עוברים התעללות מינית גם ברגעים אלה בהם שורות אלה נכתבות, גם ברגעים שבהם אתם קוראים אותן. ולא, זה לא מתרחש רק בבתים של אנשים קשי יום, חסרי השכלה, שנראים כמו משהו שהחברה שלנו הקיאה מתוכה.
התעללות בילדים היא תופעה שחוצה את הרבדים הסוציו-אקונומיים ואינה מתחשבת בהם. היא נמצאת גם בבתים של אנשים אותם החברה מוקירה ומכירה, של מי שזוכה לתארים רשמיים ובלתי רשמיים של אדם מן הישוב, מלח הארץ, מופת ואף גיבור. לאור זאת, אנו כחברה מתקשים להביא את עצמנו ליישב את הסתירה בין התמונה ההגיונית והשלמה של עולמנו החברתי, לבין המציאות המסויטת שאני עומדת לתאר. כשאני אומרת "חברה", כלולים בכך לא פעם גם הקורבנות עצמם, שיחד עם כל הסובבים אותם, מתקשים להאמין למה שהם עצמם חוו.
כאשר ילדה קטנה או ילד קטן שנולדו במשפחה רגילה, לרוב מקובלת ומכובדת בקהילה, מוצאים יום אחד את אביה, אחיה או אמה, שהיו אמורים לגונן עליה ושמור עליה מכל רע, פוגעים ומתעללים בהם, משהו בהם נשבר, משהו בהם מת באותו רגע. הם לא יכולים לאפשר לעצמם להבין את מלוא המשמעות של המתרחש. כשהם מוצאים שאחרים במשפחתם שיודעים, ניצבים בדממה כניצבים פאסיביים בסרט אימה ואינם עושים דבר - עוד משהו מת בתוכם. אולי הם ממשיכים להתקיים בצורה מסוימת שנים אחרי, אבל אותה ילדה או ילד שנולדו פעם, אינם עוד.
מי שממשיך להתקיים מעתה ואילך זה ילד שהעולם בגד בו, שעבר שואה אישית, מוצנעת בתוך ההכחשה החברתית היטב-היטב. הכחשה שמחלחלת גם לתודעתו וללבו. במקרים רבים, כל עוד הילד תלוי במשפחתו, הוא לובש את תחפושת הקורבן, מזדהה עמה ומקבל את המציאות הזו ככורח ועושה את שדרוש כדי להמשיך לגדול ולתפקד. כדי לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר על אותו שולחן עם אלה שבגדו בו את הגידה האיומה כל כך. להעביר את הלחם הקלוי לתוך אותה יד שרק לפני שעות מספר הסבה כאב שכמעט בלתי אפשרי לשאתו. לשם כך, לעתים מקפיא או מנתק הילד חלקים בנפשו, כדי לא להרגיש, כדי לא לקרוס בשל הכאב הבלתי נסבל, הנפשי והפיזי, בשל העוול וחוסר הצדק, בשל הצביעות והעמדת הפנים שמסביב. הוא לומד לבטל אל עצמו, כדי לשרוד.
עבור אותם ילדים, בבגרותם, לעתים אלו הם פני הדברים עד סוף חייהם: עולם אכזרי, של רודף ונרדף. אין מציאות אחרת בלתה. הרוב המכריע של העובדים בתעשיית הזנות הם שורדים של התעללות מינית בילדות. החברה הצורכת את שירותיהם, רוחצת את ידיה בעזרת רציונליזציה והנפת מושגי חופש בחירת המקצוע. אני תוהה מתי היתה נקודת בחירה, מתי אי פעם ניתן חופש. כמה נפשו של אדם יכולה לשאת וכמה כוח היא יכולה לגייס כדי באמת לבחור בניגוד לתכתיבים מנפצי כל ערך עצמי שהם חלק בלתי נפרד של התעללות בילדים.
רבים מילדים אלה מוצאים מפלט באובדן שפיות ונמצאים מאחורי קירות המחלקות הסגורות בבתי חולים לחולי נפש. אחרים שולחים יד בנפשם או מתנחמים בהקלה הזמנית של סמים או אלכוהול כדי לעמעם את הכאב שמסרב ללכת. כן, יש כלאה ויש אחרים, מאוד אחרים.
במסגרת פעילותי ארוכת השנים בתחום נתקלתי בשורדים אחרים. אלו שבחרו לבנות את חייהם ולחיותם בצורה מלאה עד כמה שניתן, עם מורשת של השואה האישית שלהם. אנשים אלה נאבקים יום יום ובעיקר לילה לילה, בזוועות חייהם בשקט, לעתים אף בלי שהאדם שישן לצידם במיטה יודע את הזוועה שמתרחשת בנפשם. לאנשים אלה עדיין אין "יד ושם" לספר שם את זוועות חייהם, כי בחברה שלנו אין היתר להכיר בקיומה של תופעת ההתעללות המינית בילדים.
אך עבורם, קריקטורה זו אינה משהו היפותטי, אלא תיאור של מה שקרה להם. תיאור של משהו שלא קרה רק פעם אחת, אלא של מסכת חיים שלמה, שלעתים נמשכת לתוך הבגרות, כי עד שלא יבוא תיקון לתפיסה שאלו הם פני הדברים, קשה מאוד לאותה ילדה לקחת לעצמה חזרה את ה"לא", לקחת לעצמה חזרה את הזכות על גופה וחייה, גם אם היא אינה עוד ילדה, גם אם יש לה ילדים משלה, גם אם פניה חרושי קמטים.
במאמר זה אני מפנה זרקור אל תוך מציאות זו, שאינה הזויה. שקיימת, הרבה יותר קרוב משהייתם רוצים להאמין. אני נזכרת באמירה שכתבה חברה יקרה בספרה "שבויה" ובה היא אומרת, שכשהיא מתבוננת בחלונות המוארים בבתי העיר עם רדת החשיכה, היא תוהה בכמה מהבתים האלה ילדות עוברות את הזוועה שהיא עברה. ואיש אינו שומע, איש אינו רוצה לשמוע. אולי הגיע הזמן להקשיב, למתוח קו אדום על ביטויי ההכחשה ואף הלגיטימציה החברתית להתעללות בילדים.
________________
המאמר פורסם במקור באתר
www.macom.org.il