ספא אבו-רביעה, מגדירה את עצמה כפלשתינאית-ערביה-בדואית, סטודנטית לתואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, בת 25, רכזת תוכנית שתי"ל להעצמת נשים בדואיות בנגב.
אלבוים ציין את המראה הישראלי שלה - הערה מפתיעה ממראיין אובייקטיבי. אבו-רביעה נראית לדבריו תל אביבית לחלוטין. שפע תלתלים בהירים ומעוצבים היטב, חליפה עכשווית מאוד, איפור עדכני. יש משהו במראה הזה שמזרים מיד את המגננה העדרית של "היא בסדר, היא משלנו". המראה הזה עורר בי אישית מידה של אחווה מגדרית מחד ואי נוחות מאידך. אחווה מגדרית על שאני יושבת וצופה באשה שנראית איך שהיא חושבת שמתאים לה להראות בלי לאבד כלום מהזהות הפנימית והאתנית שלה, אי נוחות ממה שבמקבילה של יחסי כוחות בין עדתיים, היו אולי מכנים "השתכנזות".
אם להביא את דבריה שלה בנושא, היא אומרת לי הבוקר:
"אני לא אוהבת את ההגדרה "את נראית ישראלית לכל דבר", משום שאני לא, אני נראית ספא, ואין לי כוונה להצטדק על המראה שלי, אני לא "משתכנזת" ולא מנסה אפילו להישוות למישהו אחר, ההפך הגמור מכך, אני לא "משלנו" אלא משלי, ויש לי אמירה אישית מאוד ברורה, אותה אני דואגת להעביר בדרכי".
בקיצור, מול המראה, השפה, המילים והעוצמה האישיותית של הבחורה הזו, לא ניתן היה להשאר אדישים.
הניתוח שלה את הבעיות המרכזיות של נשים ושוויון בחברה הבדואית נאמר בישירות ובאומץ. מתוך תחושת sisterhood של אלו שאומרות אמירה פמיניסטית ישירה, אני יכולה להעיד שיש לזה מחיר. היא לא מתבלבלת, לא עוקפת נושאים רגישים, נוגעת במן נעימות אוטנטית מאוד בלב ליבה של כל סוגיה.
הראיון מתחיל משיחה על השפעת הקדמה על נשים בדואיות. מסתבר, שהנשים הללו בימי הנדידה והאוהלים, היה להן מעמד גבוה יותר בשבט. הן רעו את הצאן, היו אחראיות למשק החלב וריכזו את הקשרים החברתיים והמשפחתיים. המעבר לכפרים ועיירות שיבץ אותן בבתיהן המפורזים אחד מהשני ללא תפקידים שוטפים לביצוע בקהילה. יצא שכרן בהפסדן ומעמדן - שלא היה שוויוני גם קודם לכן - החמיר.
סוגיה שנייה שאבו-רביעה נוגעת בה היא הנישואין השניים הנפוצים יותר ויותר בחברה הבדואית. התופעה כבר הגיע לכ-25-30% מהמשפחות בשבטים השונים. בהפוך על הפוך, אבו-רביעה מצביעה גם כאן על המודרניזציה כסיבה לתופעה. הגבר הבדואי יצא לעולם הישראלי המודרני, הוא לומד, עובד, מתחכך עם אוכלוסיות שיוצרות אצלו תהליך של מודרניזציה. נישואיו הראשונים היו בדר"כ נישאוי שידוך בגיל צעיר, לאשה צעירה מאוד שלא התפתחה כמוהו במשך השנים. כעת, הוא רוצה אשה "כמוהו" - משכילה יותר, מודרנית יותר, שיש לו עימה שפה משותפת.
האשה נמצאת במלכוד. לראשונה אין ברירה אלא להסכים. ולשניה...גם. הנישואין אצל הבדואים מתקיימים בתוך השבט בלבד. הגברים ה"שווים" - המשכילים, העצמאים כלכלית - כבר נשואים. הברירה היא מאוד קטנה. אבו-רביעה תוקפת חזיתית, באומץ שאין לי מושג מאיפה מגיע כמותו, את הפוליטיזציה הצינית של האישי בחברה הבדואית - את פסקי השייחים, שאינם מאפשרים לבנות השבט להינשא לבדואים משבטים אחרים. אין הגיון לדעתה בפסיקה כזו, שנועלת נשים בתוך דיכוי חסר מוצא, אלא הגיון של כח ופוליטיקה.
נשים - זו הראשונה וזו השניה - מסכימות לכאורה בעזרת תהליך רציונליזציה שמוכר לנו מהספרות הפמיניסטית. הן משכנעות את עצמן שזה טוב והגיוני, בעוד על צוארן של הנשים הראשונות מונח איום של גרושין ואבדן ילדים ופרנסה אם לא תסכמנה.
הארגומנטציה הפנימית של האשה השניה היא במשפטים כמו "טוב לי להיות אשה שניה כי אשה שניה יותר מפונקת, תקבל יותר".
האמירה של גבר שנישא שנית שאשתו הראשונה הסכימה לקבל עוד אשה או שאשתו השניה באה מתוך בחירה, אין בה הסכמה או בחירה אלא הד לאותה סיטואציה של חוסר ברירה ולפרגמאטיות שגורמת לנשים הלא בוחרות הללו להציג את הדברים באופן שתוכלנה לחיות עימם בשלום.
ספא אבו-רביעה לא ממצמצת גם כאן בעיניים כשהיא קוראת לשתיהן בשמן המפורש - קורבן.
על האומץ לקרוא לילד בשמו, היא מגיבה:
"בהיותי מי שאני, אני מרגישה מחוייבות לחזור לקהילה לנסות לעזור בקידומה. באותו זמן איני מסכימה עם כל מה שנעשה בה , על-מנת להשתיק את הקול הנשי,וכאן מגיעה הביקורת שלי על החברה שלי שצריכה לעשות חשבון נפש עמוק בינה לבין עצמה עוד לפני הפנייה לממסד שאשם באותה מידה אם לא יותר במצבה העגום עד אין ערוך במניעת הצרכים הבסיסיים ביותר ממנה כמו מים וחשמל...
את הביקורת, אני מאמינה שצריך להשמיע ובגלוי, ולא בצורה "נכונה" ופוליטקלי קורקט עד להשתקתה".
אבו-רביעה הרחיבה מעט על קבוצות הנשים שהיא מעורבת בהן, קבוצות העצמה שמרוכזות על-ידי "שתיל" (ראו קישור מצורף) שמלמדות את הנשים לפתח כישורים שיסייעו להן לשפר את מעמדן בקהילה. מלבד פיתוח אישי הן מקבלות כלים שיאפשרו להן לסייע בפרנסת הבית וליצור להן מעמד משלהן בקהילה. כדי להתגבר על התנגדות אפשרית של הגברים בקהילה, אבו-רביעה וחבריה מגיעים לנשים דרך הגברים, דרך גורמי מפתח בכפר.
יש תמריץ כלכלי למשפחות שבנותיהן עוברות את הקורסים כך שהנושא מטופל, לפחות מהסיקור הקצר (מדי) בראיון, באופן יסודי וחכם. יש לגברים אינטרס, לכן, לשלוח נשים לקורסים. לאחרונה, החלו להגיע גם פניות של גברים שמעוניינים שתוקמנה עבורם יוזמות דומות.
עוד משבחת אבו-רביעה את התמורה הכללית במצבה של האשה הבדואית, שאחראיות לה בין השאר מספר עמותות נשים שקמו בנגב.
שאלה של אלבוים על מילת נשים נתקלה בתגובה מיידית וחריפה של גינוי הקישור הסטריאוטיפי המיידי של בדואים עם חריגות בניה, מילת נשים ופוליגמיה. לדבריה של אבו-רביעה, היא לא נתקלה בזה אישית מעולם.
את המאסטר שלה היא עושה על גיבוש הלאומיות הבדואית. נושא מרתק לטעמי, כשמדובר בעם של שבטים נודדים שמתיישב בהתיישבות קבע ומתחיל לאחד לעצמו זהות טריטוריאלית - לאומית. כאן כן היתה לה בעיה כאשה. כשראיינה גברים - הם אינם מביטים לה בעיניים והיא בקשה מאביה שיצטרף אליה לראיונות. נשמע מהדברים שחלק מהעוצמה הפנימית שהיא מבורכת בה באים מהגיבוי המוחלט שהיא מקבלת מאותו אב ומאמא, שגידלו אותה לעצמאות מחשבתית ואמביציה.
לשאלתו האחרונה של אלבוים (איך לא?): אם היא תנשא, היא לא תנשא דוקא למישהו מהשבט.
ובזכות כל זה כתבתי עליה כאן.
פורסם גם ב-
www.haderech.co.il לאתר שתיל -
www.shatil.nif.org.il/site/index.asp