"שירי גלות וגאולה" ערב המורכב משני חלקים: "המנון לקופסא" מופע משותף של מרב בן-דוד וסיגל נחום המעלה שירי עם ושיחות רחוב בלחנים ועיבודים עכשוויים.
מרב: שירה וקלידים. סיגל: שירה וגיטרה חשמלית.
"4 שירי גידול" מיצג מוסיקלי של טל הרן שבסופו המנון.
המופע התקיים ב"האומן ח"י" סטודיו לאומנות המארח אקספרימנטים בתחום המוסיקה.
שני חלקי המופע שונים זה מזה מבחינה מוסיקלית וצורנית, אך משתלבים לרצף רעיוני שתוכנו מבוסס על טקסטים שנכתבו בתחילת המאה ה-20 ומיצרים תמונה ביקורתית ואירונית על ההוויה הישראלית-ציונית העכשווית.
המופע נפתח בשיר "המנון לקופסא" במילים המסמנות את הקו העדין המקשר בין שתי העבודות.
"בא ראש חודש,
זה היום הוא לנו קודש,
בו נגילה ונשמח. הקופסא היום נפתח."
הקופסא כמקום אליו מודחקים המשקעים הקולקטיביים של ההוויה הישראלית כחברת מהגרים.
המופע של מרב וסיגל מוציא לאור טקסטים המבטאים את הגעגוע לעירה המזרח אירופאית כדימוי של בית נכסף ואוטופי. דימוי המתפרץ על רקע הקורבן האישי של המתיישב בארץ ישראל. כאב הפרידה מאהובה, מנוף ילדות ומשפת אם. התחושות האינטימיות של המהגר, האדם העקור, אשר דוכאו בחברה שראתה עצמה כור היתוך וביקשה להטמיע אותו במודל של אדם חדש.
עם זאת, המהלך של מרב וסיגל עושה פרוק של העמדה הזו שאינה חדשה. הן נוקטות עמדה כפולה ביחס להתרפקות הנוסטלגית על העירה היהודית. מחד, הן מצביעות על הקורבן האישי הרגשי כמו במילות אחד השירים "התנאים יכולה היא לקרוע/עם אחר לחופה היא תלך." מאידך, חושפות את עקרותה של הנימה הנוסטלגית ואת האידיאליזציה השקרית של הבית הרחוק, היוצרות במישור הפנימי עיוורון מסוכן לכל מה שהוא ממשי ושייך לרגע.
המהלך הזה נוצר על-ידי שילוב מתוחכם וזורם של שירים ישנים, שירים חדשים של מרב ולחנים חדשים וישנים כולם בעיבודים חדשים. המורכבות הזאת יוצרת מסע רגשי מוסיקלי הנשען על המטען הלשוני של הטקסטים על רובדיהם המגוונים, על לחנים הנעים במרחב שבין מוסיקה אלקטרונית עכשווית ושירה אומנותית ועל נוכחות בימתית ישירה ונטולת יומרה.
הביצועים של מרב וסיגל מדגישים את ההומור הידיישאי שובה הלב המהול בתוגה קיומית, ואת הלשון הארכאית של הטקסטים וההשפעות הלשוניות שמקורם במסורת יהודים דתית והופכות אותם כנים ורלוונטיים על-ידי פרשנות יצירתית. כך באחד השירים שמחברם אנונימי:
"נפטר חתולינו, פגרה סוסתנו, סכין החלב נעלם ואיננו. נרקדה וכו'...
צרות שכאלה לשאת מי יצליח? צריך במעט יי"ש הצרה להשכיח."
הסאונד נסמך על קלידים וגיטרה חשמלית. היכולת הקולית המגוונת של מרב וסיגל מאפשרת להן ליצור מרקמים ווקאלים המעשירים את האופי המינימליסטי של הסאונד במצבים רגשיים מעודנים במיוחד. הביצוע לשיר של מרב: "לקרדה/אמבטיה" הוא דוגמה מובהקת לכך.
"אני הייתי אוכלת לקרדה עם לחם והייתי מאושרת.
כן, זה נכון.
אני הייתי ישנה באמבטיה
אני אומרת לך,
ישנה באמבטיה,
למי היה..."
המופע מתאפיין בישירות ובאיכות גבוהה של שירה וביצוע. יצירה בוגרת המנהלת דיאלוג כנה עם הקהל ועם הקונטקסט הפוליטי והמוסיקלי של זמננו.
טל הרן מופיעה במעיל צבאי ארוך ונושאת תיל מגולגל.
המיצג של טל הרן ניחן בעוצמה לא שכיחה הנובעת מאופן השירה והעיצוב המדויקים ומהקשר הבלתי אמצעי שהיא יוצרת עם הקהל.
היא מגלמת דמות ששרה ומעודדת את הקהל כמעין שרה'לה שרון, אך חזותה מעלה על הדעת חייל מתחילת המאה ה-20 או אולי פלמ"חניק. התיל, המעיל הצבאי, השירים והלחנים שלקהל יש זיכרון מוקדם שלהם, מתפקדים כמסמנים של לאומיות במאבק. התנועה והשימוש בתיל, מארגנים את החלל לתמונות שונות המקפלות את ההיסטוריה היהודית של מחצית המאה ה-20' ומייצרות חוויה רגשית עזה.
המימד החזותי, המימד המוסיקלי, המימד הטקסטואלי וההומור המשוקע בעבודה מתקיימים במתח, יוצרים אירוניה ומדגישים את הקורבן של הפרט בהיטמעותו ב"האתוס הישראלי והציוני".
בחלק האחרון של המיצג שרה טל הרן את "התקווה" ללחן של ההמנון האמריקאי כהערה אירונית נוספת על "שכחת עצמנו" הפעם כאשר במקום האתוס הלאומי מופיעה הגלובליזציה.
