אדריכלות נעולה

בניין שגרירות ארה"ב בתל אביב החליף בהדרגה את צורתו ואופיו. פעם הוא היה פתוח, אוורירי וחי; כיום הוא נראה כמו "מוסד" אפרורי וממולכד. לא, לא בנו בניין חדש. מעצבי המבנה אינם מתכננים מראש; הם מגיבים לאירועים, למציאות אמיתית מלוכלכת: הוסיפו שכבות הגנה, אטמו כל מה ששקוף, הקימו מחסומים מאופרים. סגרו כל מה שפתוח ויצרו מעגלי בטחון סטריליים וסולידיים. מעשה של אטימות אלגנטית לאיום עתידי. היררכיה של קווים ורצועות, הפרדוכסאליים לשלטון דמוקרטי; רצועות שדוחקות החוצה את כל מה שמתקרב. החומות והשסתומים שהוקמו מכל ארבעת צדי הבניין נבנו כתוצאה מפחד, ותפקידם רק לספק הרגשה של ביטחון או הגנה תכליתית ממשית. נוצר אילוץ פיזי, שיוצר מסביב לבניין מעגלים בעלי תכונות גנטיות שונות. ביטוי אדריכלי לשלטון פתוח, שדורש שקיפות אך משתמש ללא ברירה בחללים ובנפחים סגורים ונסתרים. אדריכלות דיפלומטית שהפכה לאסתטיקה אדריכלית. תכנון נעול ודפנסיבי שנוצר מפעילות של תוקף ונתקף, תגובות של שולח המכתב והסכנות המצפות למקבלו. לא נדע אם האטימות האדריכלית וההתכנסות בתוך מכלי פלדה ובטון משוריין אכן מפחיתות את רגשות הפחד. לעומת זאת, ברור לכול כי השינויים הפיזיים יצרו קומפוזיציה סביבתית אחרת: טריטוריה טעונה בסימבוליות הגנתית שהיא תוצאה של קונפליקטים. הבניין והשטחים הצמודים לו יוצרים אווירה של פחד דפנסיבי, בשילוב חוסר ודאות שמצפה לבלתי צפוי. מתברר שככל שהסבירות לתוקפנות מתעצמת, האדריכלות נאטמת יותר. לפני המלחמה הקולוניאלית באתיופיה הצהיר מארינטי כי "המלחמה... יוצרת ארכיטקטורות חדשות...".

מיקום השגרירות האמריקנית, ספינת הדגל של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הוא בין מסעדות ושאר מקומות זלילה, טחינה או לעיסה. לעומת זאת, בשגרירות לועסים וטוחנים אינפורמציה ואנשים. בארבע פינות המתחם מוקמו תאי שמירה, בצדם ובתוכם נמצאים זקיפים - שומרים מתואמים, גברים ממושמעים, "טרזנים" חטובים לבושי מדים כחולים כהים, אוזניות טמונות באוזניהם ומשקפיים טרנדיים מונחים על פניהם. זהו הגבר הישראלי בשירות אמריקני, קולוניה. ישראלי צריך תמיד להוכיח, בעיקר לאחרים, כי הוא בלתי לחיץ ובלתי מתפשר, "סופרמן" בשירות האימפריה. כולם בוחנים את כולם, אין אדם שלא מצותת או מצולם, כך הודיעו סוכנויות המודיעין בארה"ב וג'ורג' אורוול ניבא זאת עוד בשנת 1949 בספרו "1984". מצלמות מתוחכמות סורקות מסביב ומעבירות את המידע הקולקטיבי החיצוני לבחינה פנימית. מערבלי מידע מעבדים את המזון האינפורמטיבי החיצוני והופכים אותו לדייסה ספקולטיבית פנימית. למען השקיפות, המבנה הפתוח הפך למקדש אטום. לכבוד השוויון, המבנה העדין הפך לגס, נוקשה ומסתורי. למען השלווה משתמשים בעוצמה. בגין כל התרבויות ששוללות מלחמה נוצרה מלחמת תרבויות. הרגשת החופש הוגבלה והחופשה נכלאה. בניגוד לטריטוריית השגרירות המקרינה קונפליקטים, קונטקסט קשה וכבד, דימויים וסמלים אלימים וטקסטורה שורטת - הים הוא גמיש, אוורירי ודינמי. גלי הים וכל הטבעי שבו אינם מצותתים ומצולמים לצורכי הגנה או שמירה, שירותי ביון לא עוקבים אחריו, אין מי שיגן עליו, שיאטום כל רע החודר לקרביו. לכן בפרקים מסוימים הוא שבוי בחסדי אחרים. הים והטבע שמסביבו נשארים מופקרים לטבע האדם. אולי אם האדם, הן התוקף והן הנתקף, היה חס עליו, על צורותיו וגווניו, משכפל את תכונותיו, אולי מקשיב לו, יוצר יחס שווה, דואלי, בין אדם לטבע וגם בין אדם לאדם - אז גם האדריכלות הייתה יכולה להיות שקופה, פתוחה וזורמת כמו הסביבה הטבעית המקורית. האופציה שהאדם יתחבר אל הטבעי, יעבוד כמו הטבע, בסובלנות ובסבלנות, בסליחה ובקבלה, תשנה את הצורך לייצר מרחבים פוליטיים אדריכליים הטעונים בסימבוליות דפנסיבית למניעת אלימות אופנסיבית מאורגנת. אריסטו דרש ש"האדם הוא יצור פוליטי"; גם האדריכלות שהוא בונה היא כזו. ככל שהפוליטיקה מצפה לפעילות תוקפנית אכזרית יותר, האדריכלות ההגנתית הופכת ליותר מקרית, נסיבתית ומחוספסת. "אין האדם מאומה, אלא מה שהוא עושה מעצמו", טען ז'אן-פול סארטר.

אבל יותר מכול, מיקום השגרירות ליד הים מבליט את הניגוד הקונטקסטואלי של בניין ביחס לסביבתו, אורגניות מול ברוטליות. טכנולוגיית השליטה שלו בולטת בניגודה לטבע של הים. מצדו המערבי של בניין השגרירות נמתח כביש אספלט שחור, סואן ורועש, שמפריד בין טבעי למלאכותי, בין האורגני שבים לאורבני והסינתטי שבשגרירות; הפתוח והחשוף, המעוגל, המתאחד והזורם, לעומת החד, המתפצל והמקובע שבשגרירות. המבנה אוצר ונוצר בתוכו כל מה שבא מבחוץ. הים לעומת זאת פתוח, וכל מה שנמצא בו אינו כבול למעברים ולגבולות, מוחשיים או דמיוניים. הסקרנות והמציצנות הטמונות באדם מאפשרות לו לחקור את מצולות הים, לבדוק את טבעו ותכונותיו. לעומת זאת, אין לו כל אפשרות דמוקרטית לבדוק את מרקם החיים בשגרירות. רצועות הביטחון מונעות מאתנו כל גישה, מבט או הצצה למעמקי העשייה הדיפלומטית הדמוקרטית. אדריכלות מוצפנת לעתים מצפינה את מה שצריך אולי להיות נגיש, מצפינה את הכנות של המבנה. הים פתוח וחושף את כל פלאיו, לעומת מבנה השגרירות האטום שעוסק באיסוף חומרים, מיונם והסתרתם. הים האלסטי הוא צוהר טבעי, פתוח לכל ותמיד. השגרירות פתוחה רק ימים, שעות ודקות מסוימות, והיחיד צריך להתאים את עצמו לזמנים ולחוקים שלה. הים שולח את גליו באופן אורגני ורך ומאפשר לנו לבדוק אותו, לקטלג אותו ולמקם את המידע בספרייה הפתוחה לכול, ללא כל סיווג ביטחוני או שיוך דיפלומטי. מבנה השגרירות, או המרחב הפוליטי החיצוני והפנימי שהוא יוצר, הוא גוף מסתיר עם פרגודים. אלמנט סודי בעל צורה סינתטית, מכנית, מאצ'ואיסטית, תוצאה של ייצור בעידן המכונה. גוף חסר קול וזרימה, אלמנט מגושם, סתום ואפטי, כאילו כפאו השד. חומותיו בנויות מחומרים גבשושיים לכיוון הים וחיפויים מתוקים, מנצנצים בין עמודים שמדגישים את הכוח והעוצמה, לכיוון רחוב הירקון. עטיפה חדה ומחוספסת כלפי הים והטבע, מסכה מלוטשת ומגוהצת כלפי העיר. החללים הקשים שבבניין נוצרו על-ידי חומרים קשים. הים שממול משמיע קולות של שיתוף ושמחה, הים שממול מעוגל ועדין, החול רך ומחמם, המים זורמים והצבעים הם צבעי טבע טהורים שמקבלים גוונים שונים בהתאם לעונה ולשעה. זוהי מורפולוגיה המכילה רכיבים אורגניים בלבד.

בשנות השמונים של המאה העשרים, קבוצת Siteועוד כמה אדריכלים שהעזו להביע את עצמם עיצבו בניינים בגישה אמיתית, עם אינטגריטי וכנות חברתית. במקום ליצור אילוזיה כלכלית ממורקת ומצגת שווא הם עיצבו את האמת ההרוסה, השבורה, המתפוררת והשרופה. האמת הכואבת והבלתי חביבה כללה ניגודים, מאבקים שנוצרו מסיבות כלכליות וחברתיות. כיום האמת הצרובה כוללת אמצעי הגנה שעוטפים את המתחם ומזכירים קירות בית-סוהר חכם, גטו היי-טקי שדווקא הכניסה אליו אסורה, מחנה צבאי מלוקק, או את טכנולוגיית "האח הגדול" של השלטון הסובייטי, מסך הברזל. הבניין עצמו הוא למעשה קופסה בתוך קופסה, טלאי על גבי טלאי. נפח מהודק לנפח, סוג של תוספות תלת-ממדיות המתוכננות היטב, אדריכלות אדטיבית (Additive Architecture) הדוקה ומאורגנת הקשורה בגושים צפופים וקמוצים. הרבה חלונות שחורים קטנים, שקועים ואטומים, מחוררים את קירות המבנה בצורה מסודרת ופורמלית ונותנים לצופה הרגשה של ביון מסודר בצרוף כוח ושליטה בידיהם של הבלתי נראים. אין סימני חיים, רואים ובלתי נראים. מבחוץ אין כל סימן של תנועה פנימית, תזוזה או זרימה. סוג של אטימות או קיפאון ויזואלי למען המשך פעילות בטוחה. הדלתות המתכתיות הקרות שמקבלות את פני הנכנס יוצרות הרגשה ממשית של בליעה, אין חזרה, הכול סגור ונעול. אם אתה בפנים, אתה נעול ונמצא בתוך תא, ללא שליטה. עמודי המתכת השחורים הנעוצים בקצות המדרכות שמסביב יוצרים פס שחור, גבול ותחום, הרגשה של מעבר בין גבולות, בדיקת דרכונים. מישהו בודק וסוקר את העוברים והשבים. סוג של חדירה פנימית לפרטיות של אלו שבחוץ. אלמנט שממיין את האדם ומקטלג אותו. מעגלי הביטחון הפרטיים חודרים, פולשים לאזורים הציבוריים ונוגסים בהם, עד שהולכי הרגל שמסביב מרגישים מאוימים. זוהי למעשה הקרנה שלטונית מהשטח הפרטי לשטח הציבורי; דחיפת הרגשת הפחד והסכנה החוצה, ככוח צנטריפוגלי ללא שליטה. מעגלי הביטחון גדלים באופן ישיר לגודל האיום. ככל שהאיום גדול, הצורך הטריטוריאלי ההגנתי מתעצם עוד יותר. אופן הסידור של עמודי המתכת השחורים המקיפים את המרחב החיצוני של השגרירות מלמד שלא כל החומות הן גבול, וגם לא כל גבול הנו חומה. לא כל גבול וחומה צריכים להיות בנויים כפי שמצפים שיהיו. הם יכולים להיות סימבוליים, דמיוניים-גמישים או פיזיים-קשיחים. גם סימבוליות יכולה לייצר מחסומים שקופים שיעצרו תנועה רגלית ותנועת כלי רכב. המחסומים המפלצתיים העשויים מפלדה ממורקת שבכניסות המיועדות לכלי רכב ימנעו פלישה אפילו מכלי הרכב המשוריינים של ג'יימס בונד. "ציר הרשע" לא יחדור לבסיס המידע שבתל אביב.