בטורו בעיתון הארץ (יום א', 4.5.2003), כותב דורון רוזנבלום על "גיבורי יום העצמאות".
"גיבורי החג - האמורים לייצג את ערכי חיינו - נותרו קפואים מזה חמישים שנה: הצבא, העולים החדשים, אנשי החקלאות וההתיישבות, פצועים או שבויי מלחמות, עסקנים סוג גימ"ל שהתברגו לעמדות ייצוגיות… אך האם אלה בהכרח גיבורינו הממשיים?..
גיבורי ישראל האמיתיים של ימינו הם המאבטחים: אותם אזרחים אמיצים, נטולי צל"ש, תהילה ואפילו שכר סביר: אלה שבשלוש השנים האחרונות התוודענו לעשרות גילויי הגבורה והקרבה שלהם, בפתחי מסעדות ופאבים…"
אכן, רק לפני שישה ימים הובא למנוחות המאבטח אלכסיי קוסטיוק שנרצח בעודו מגן על אזרחים חפים מפשע בתחנת הרכבת בכפר סבא, חברו נפצע קשה.
מאבטח נוסף, אבי טביב, נפצע קשה בשבוע שעבר בפיגוע טרור אחר בטיילת בתל אביב, בעודו מציל אחרים.
לאחר כל פעולת גבורה של מאבטח עולה לזמן קצר נושא המאבטחים, אך נשכח במהרה בידיעות מסעירות אחרות. נראה שאין מי שרוצה באמת לטפל בנושא זה, משום שטיפול בעניין יחשוף את ערוותם של מנהיגי מדינת ישראל: אנשי הכנסת, הממשלה וההסתדרות.
המאבטחים הם חלק ממאות אלפי אנשים בישראל המועסקים דרך חברות קבלניות. עובדים שלא יכולים להרשות לעצמם לשבות או להפגין.
העסקה דרך חברות קבלניות היא הדרך הנפלאה לברוח מכל אחריות.
המדינה לא אחראית על שום דבר, בכל בעיה "אנא פנו לקבלן". חברות קבלניות רבות פועלות ללא כל פיקוח. חלקן עושה ממון רב בעושק עובדים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם. ואם עושקים סינים, רומנים, תאילנדים, תורכים. מדוע לא לעשות כן גם לישראלים?
במדינת ישראל קיימת מציאות מאוסה, שבה מאבטחים רבים מנוצלים בידי מעסיקים מרושעים המשלמים לרובם שכר מינימום ואף למטה מזה, קונסים אותם כדי להתחמק מתשלום משכורות, מעמידים אותם שעות בחום, בקור ובגשם ללא דאגה לתנאיהם, עושים בהם שימוש גם כסבלים או אנשי תחזוקה תוך ניצול המצב הכלכלי והתעסוקתי הקשה.
משטרת ישראל כמו ממשלת ישראל, אשר דורשת את הצבת אותם המאבטחים מתנערת מכל אחריות. היא מטילה על המעסיק את האחריות ואותה לא מעניין שום דבר.
כך נמסר לי על-ידי לשכת דוברת המשטרה ניצב משנה ניצה פרידמן: "משטרת ישראל אינה עוסקת בהעסקת מאבטחים וקביעת תנאי העסקתם המתבצעת על-ידי חברות אבטחה פרטיות. המשטרה מפקחת, מבקרת ומנחה מקצועית גופים מונחים על-פי חוק, תוך קביעת רמת ההנחייה, הכשרת המאבטחים, תפיסת האבטחה ורמת האבטחה בכל גוף מונחה".
עשרות שיחות שניהלתי עם מאבטחים בשנה וחצי האחרונה מלמדת על תמונה שונה לחלוטין מטענות המשטרה.
מתוך צבא המאבטחים הכולל עשרות אלפים, מוגדרים רובם כ"בודקים ביטחוניים", אותם מאבטחים המשתכרים לרוב שכר מינימום אינם עוברים שום קורס. החמושים מביניהם רק עוברים מטווח האורך שעה וחצי וכולל ירי של חמישים כדורים ובזאת מסתכמת רמת הכשרתם.
צוהר למצב האמיתי השורר בתחום האבטחה נפתח בסוף השבוע האחרון, בראיון שנתן המאבטח ולרי אלחננוב לעיתונאית אהובה אליהו בעיתון "השבוע בנתניה", של רשת "מקומונים בשרון".
ולרי אלחננוב לא היה מעולם גיבור.
ולרי אלחננוב הוא המאבטח שהוצב בכניסה למלון "פרק" בנתניה, בערב הפיגוע הנורא במלון בליל הסדר, בו נרצחו 29 איש. הוא לא הצליח למנוע את הפיגוע והוא חי עמנו היום.
"בעל המקום הראה לי שיש שלוש כניסות למלון", הוא מספר, "ביקשו ממני לסייר בין הכניסות אחת לשעה, דבר שאילץ אותי לעזוב את הכניסה הראשית למשך עשר דקות בכל פעם. זה נראה לי קצת חסר אחריות, אבל אלה ההוראות שקיבלתי… נחקרתי במשטרה על העניין ושחררו אותי, מאחר שאמרו חד משמעית כי אני לא אחראי לעניין..."
אז מי אחראי? ולרי אלחננוב אינו אחראי. חברת האבטחה בה הוא עובד, גם היא אינה נושאת בשום אחריות.
בעל החברה אמר בראיון לאחר הפיגוע, כי "הלקח שלו מהסיפור היא לא לציית רק להנחיות בעל המקום אלא גם להפעיל את שיקול דעתו ולא להסכים לאבטח מקום בו לא ניתנת לו אפשרות מספקת לאבטחה סבירה". אם כך עניין האבטחה נתון לשיקול הדעת של בעלי העסק ואנשי חברת האבטחה.
ואיפה משטרת ישראל? לשכת דוברת המשטרה מסרה לי, כי "ישנן הנחיות מדוייקות וברורות כיצד לפעול וביצוע ההנחיות נבדק בדרכים ובאמצעים שונים, ביניהם תרגילים וכדומה...".
אני מציע לדוברי המשטרה לעבור בין אלפי ה"בודקים הביטחוניים" המוצבים ברחובות הערים, ולשמוע מכל אחד ואחד מהם על איזה "הנחיות" ואיזה "תרגילים" מדובר. שום דבר, כלום. למשטרת ישראל אין לא הנחיות, לא פיקוח ושום לקיחת אחריות, אפילו לא מינימלית.
"מאז הפיגוע איני ישן בלילות...", אומר ולרי אלחננוב לאהובה אליהו ב"שבוע בנתניה", "מנהל העבודה שלי התקשר מייד לאחר הפיגוע ושאל לשלומי, ואחרי שהבין שלא נפגעתי, ניתק את הטלפון ולא חזר אלי... למחרת בבוקר התקשרו מחברת האבטחה ואמרו לי שאני צריך לאבטח מתקן בכוכב יאיר, הסברתי להם שהראש כואב לי, שהגוף לא מפסיק לרעוד אחרי לילה בלי שינה, שאני בטראומה קשה וסובל מכאבי גב אדירים, אמרתי שאני לא מסוגל. אבל הם רק ענו לי שאם לא אעשה זאת, יפטרו אותי.
במקביל ביקשו במשטרה שאבוא לחקירה. מנהלי אמר שהחקירה לא מעניינת אותם ואני חייב לבצע את העבודה. נסעתי לכוכב יאיר..."
