תמיד תמהתי האם צריך להגיד אחרי מות, קדושים אמור, כלומר אחרי כל מי שמת אמור "קדוש" או שמא אחרי מות קדושים, אמור, כלומר אם מת מנוול פשוט אל תגיד דבר, בוודאי שלא שקרי ואחרי מות אדם טוב תגיד מילים טובות. תמהתי אם בין עשרות אלפי ההרוגים כולם היו טהורים וצדיקים יותר מחתך החברה או שמה היו בדיוק חתך החברה בה יש גם צדיקים, גם רשעים ואת כל מה שביניהם. אני נוטה לחשוב שאנשים שבמלחמות ישראל עמדו בקו החזית וסיכנו את חייהם, גם אתם ננטרל את המצ'ואיזם המלווה את גיל הגיוס, הם יותר טובים, מתים וחיים.
תמיד תמהתי מה באמת היו מצווים לנו הנופלים, סתם "את החיים" או תובנות ומסקנות מהאירוע הסופי בחייהם. כשאני מסתכל על יום הזיכרון ונזכר בחלק מהסיפורים ששמעתי וחלק שאני מכיר באופן אישי אני חושב שהעיסוק הצבאי הוא מקצוע לכל דבר בו דרוש ניסיון רב. משמעות של כל טעות במקצוע זה היא חיי אדם. הקידום המהיר בצבא גורם לכך שייצבר פחות ניסיון אישי ובעקבותיו יותר טעויות ובהכרח יותר אבידות בנפש.
נכון שהארגון כארגון לומד מדי פעם מטעויות של יחידים. כולנו זוכרים את התקופה בה חיילינו המובחרים הסתערו על בית ובו מחבלים, לא בני ערובה רק מחבלים, ומיטב בחורנו היו נהרגים. לצה"ל כארגון לקח מעל 20 שנה להפיק את הלקח ולהפיל את הבית על יושביו עם בולדוזר. בעשרים השנה הרבה מאד ממיטב הנוער נהרגו, דבר שהיה יכול ללא ספק להיחסך. כולנו זוכרים מהלכים מוטעים כמו עליית גולני וסיירת גולני על החרמון ולאחרונה כולנו זוכרים את 13 הבחורים שנהרגו בג'נין.
בראיון עם הרמטכ"ל, אמר האחרון שאנו צבא עם ערכים ולכן לא הפציצו בארטילריה או מהאוויר את מחנה הפליטים בג'נין. אדון רמטכ"ל מה עם ערך חיי חייל? זה עולה על ערך חיי מסייע אזרחי לטרור? האם לא היה פיתרון הומאני כמו הודעה ברמקולים שהמחנה הולך להיחרב תוך שעתיים וכל מי שרוצה לחיות יצא ויסגיר את עצמו ומי שיישאר דמו בראשו? מה שעושים אגב כשיש בית עם מחבלים.
לכל אדם יש טעויות, אפילו אם הוא רמטכ"ל והעובדה שהוא לא מודה בהן לא מוסיפה לו כבוד ולא מעוררת אהדה. ארגון שלא מפיק לקחים ולא לומד מטעויות נכשל וכשלון בארגון צבאי המשמעות היא מוות חיילים. כדאי שבפק"ל כיסים של כל מפקד יהיה ספרו של עמנואל וולד "קללת הכלים השבורים" המתאר, מרמת ניתוח מערכת, את שגיאות קרבות ישראל. רק מהפקת לקחים לומדים.
מרגיז אותי לשמוע אחרי כל לוויה או ביום זיכרון את הגנרלים (נפוחים יותר או פחות) מקריאים מסמך. תמהתי האם מישהו מהם באמת מרגיש אחריות והאם מישהו מהם קרא את ספרה של בתיה גור "אבן תחת אבן" המתאר הרס המשפחה השכולה?
אני מציע תחת "במותם ציוו לנו את החיים" "במותם ציוו לנו להפיק לקחים". החיים כבר כלולים בלקחים.
