אחרי בימות הבידור, הקצף, הפטישים, המנגל, חתן התנך ופרסי ישראל, הגיע הזמן להביט על מדינתנו הקטנה ולומר לך כמה מילים מהלב.
כשקמה המדינה, עטופה בהילה של חזון ואנשי עשייה, אחרי 2000 שנות גלות, החלום הציוני, היה גאווה, מקור להזדהות, לעלייה, לתקומה של אומה.
תמיד צדקנו במלחמות, תמיד ניצחנו, הקולקטיב, המדינה, הציונות, היו אבן שואבת שליכדה את העם והביאה לה השיגים בלתי רגילים בעשייה ורצון לבנות בית אמיתי חם ואוהב ליהודי העולם שאמורים למצוא פה את הנחלה והישועה.
היו בעיות של דת ומדינה, היו בעיות חברתיות, היו בעיות ביטחון וכללליות. אבל ידענו שיש תקווה, שיש מוצא, שיש דבר אחד שמלכד אותנו כעם, כי האמנו בצדקת דרכנו!
משהו קרה לנו במחצית השניה של חיי אומתנו..
אני יכול לציין דווקא את מלחמת ששת הימים, כרגע שבו לעולם לא נחזור להיות כבעבר.
שיכורים מהניצחון המזהיר, החלטנו לשכוח שהשיגים צבאים נועדו לצרכים מדיניים, ופתאום שטחי הגדה על כל יושביהם, הפכו להיות "מפעל ההתישבות הציוני החדש". שכחנו את הנגב, את הגליל ורצינו ליישב את שכם, חברון וטולכרם.
אתחלתה דגאולה קראו לזה המתנחלים - מבחינתני זה הרגע שהשתננו.
הפכנו ככל העמים הכובשים, את הפליטים לפועלים ושכחנו עבודת כפיים עברית מהי, והפכנו מעם רדוף לעם רודף , מעם נכבש לעם כובש.
מעם צודק, לעם שקשה להסביר את צדקתו. גידלנו עם שכן שגידל דור שלא ידע יום אחד בלי שליטת חייל ישראלי על חייו.
הפועלים הפכו ראיסים, ושנגמרו הערבים, הביאו רומנים, תילנדים, העיקר לנצל עמים אחרים, נקרע את הגברים ביום, נקרע את נשותיהן הזונות בלילה, אנחנו הרי כבר אימפריה לא?
מלחמת שלום הגליל הוותה את ההוכחה הניצחת לעמי העולם, איך הפכנו את החלום הציוני התמים, לסיוט הציוני של עמי העולם, האיזור ושלנו.
מלחמת הברירה הראשונה של ישראל, הפכה להיות מלחמת השולל שמוטתה את הקונצנזוס היחיד שנותר לנו... צידקת פקודות צה"ל.
לעשות מילואים הפכה לסמל הפאיירות, וכמי שלא הצליח בתהליך הקומבינה להשתמט, שלא לדבר על מי שמתגייס בכלל.
תוסיפו לזה את העובדה שאיבדנו את המוסר לעבוד, שאין דאגה לקולקטיב, אלא למיגזרים סקטוראלים, שרוצים כמה שיותר מהעוגה ושיימותו כולם... עד לשוקת הקופה הציבורית.
העליה ארצה כבר לא מגיעה בגלל האידאלים, אלא בגלל מחסור ברובלים.
ולמצוא בית בשכונת עמידר זה כמו לקנות בית עם גינה בטורנטו... אבל אצלנו תמיד יסדרו לך הלוואה... רק תיקח יהיה בסדר.
הקיטוב, בין שמאל לימין, בין דתיים לחלוניים, בין יהודים לערבים, בין עניים לעשירים, בין עולם לוותיקים הפך אותנו למדינה שסועה, שהצדק אינו איתה, עם לבדד ישכון, שנוא ונרדף ע"י עמי העולם, אכול שינאה מבפנים, עני, עצל, יהיר, גס, ומקום רע לחיות בו על פני האדמה... שמככב בכותרת ראשית כמעט בכל מהדורת חדשות בעולם.
הפילוג בעם, הוביל לאי יציבות שלטונית, למנהיגים גרועים שההרחיקו אנשים טובים מלהנהיגה... אפילו הספקנו לרצוח ראש ממשלה !!!
תרבות הסמוך, החפיף, החארטה, החינוך הגרוע לילדינו, זיהום האויר והנחלים, התשתיות והכי גרוע...העובדה שאנשים מנסים ככל יכולתם לקחת ולמצוץ מהמדינה כל משאב אפשרי, במקום לתת למדינה כדי שתוכל לתת לאחרים... כמו החלום הציוני שלא היה כל כך מזמן.
מובילים להביט על עצמו לרגע ולחשוב ....
איך זה קרה לנו?
איך הצלחנו לקלקל במחצית השניה של חיינו כמדינה, את הדבר היחיד שליכד אותנו כאן... הצידקה בדרכנו.
אולי כי כעם כובש... אי אפשר להיות צודק... והתחלואים זה רק שאלה של זמן.
כמי שעדיין חושב שמגיע לעם היהודי בית ונחלה, מבקש רק דבר אחד.
תחזירו לי את המדינה.... אחרת אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כשהיא תגיע להיות בת 100 שנה.
