מאז החל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ליישם את תפיסת "האקטיביזם השיפוטי" ואת "הכל שפיט", הפך, לטוב ולרע, המוסד שבראשו הוא עומד, למעין ממשלת על. ידו כמעט בכל: מהתנהלות הצבא, דרך שיקולי הצנזורה ועד החלטות מינהל המקרקעין.
למעמד זה הגיע בית המשפט העליון, גם בשל השחיקה ההולכת ונמשכת של אמון הציבור במערכת הפוליטית. האזרח מבקש מעין "חוות דעת שניה" והגנה באמצעות הבג"צ, כל אימת שהחלטה ממשלתית, או של מוסד ציבורי אחר, נראית לו נגועה בשיקולים זרים. הוא הפך ל"אח הגדול" שכולם מחכים למוצא פיו.
אל מעמדו כממשלת על, שש בית המשפט העליון ברצון רב. במקום שאין שלטון הוא הפך למעין שלטון אלטרנטיבי. בכך מילכד את עצמו. הוא הלך וביזבז את מנת היראה והכבוד שהיתה שמורה לו בעיני הציבור. במעמדו החדש הוא חווה את תהליך השחיקה שחווים מימסדים אחרים הנחשבים ל"פוליטיים". היחס כלפיהם נעשה יותר ביקורתי, העיתונות בוחנת אותם בשבע עיניים, הם נאלצים לעמוד במבחן הרייטינג.
כולנו ממשיכים לומר "כבוד השופט/ת", אבל נראה שזהו איננו הכבוד שהיה. הקרקס שהתנהל בוועדת הבחירות ערב הבחירות האחרונות לכנסת, ויחסם של חלק מחברי הוועדה אל השופט מישאל חשין שעמד בראשה, היוו בבואה נאמנה לתהליך שחיקה מתמשך.
על-רקע זה לא מפתיעה המהומה שהתחוללה סביב ההתנגדות ב"פורום ההתייעצות" של שופטי בית המשפט העליון למועמדותה של הפרופ' נילי כהן לחברות במוסד נכבד זה. מהומה דומה עלולה להתחולל סביב מינויים הצפוי של אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל לצוות שופטי בית המשפט העליון.
החשש הוא שפורום ההתייעצות הפך ל"ועדה מסדרת" המכתיבה לנציגיה, בלא קשר לעמדתם, כיצד לנהוג בעת ההצבעה על מינוי שופטים. הציבור מתייחס למעשה כאל רקיחת דיל פוליטי במינוי השרים לממשלת העל שלו. ולא רק הציבור. נראה שזו היתה גם תחושתם של המדליפים מתוך "פורום ההתייעצות" את פרטי הנעשה בתוכו.
"דילים" מלווים בחירות ומינויים בכל מוסד כמעט. כך במפלגות, כך באקדמיה וכך גם בבחירת שופטים. יש "תן וקח", שבסופו מוצגים מועמדים לבחירה. כל עוד הציבור התייחס בקורטוב של אמון וכבוד למוסדות הבוחרים, כל עוד הבחירה התנהלה תוך שמירה על איזונים ראויים וללא כיפופי ידיים, היא התקבלה באופן סביר.
בפוליטיקה, כשהחלו הספקות מנכרים, דרש הציבור להפקיע את זכות ההכרעה מהוועדות המסדרות ולהעבירן לידיו. כך נולד תהליך הבחירה הישירה, המכונה "פריימריז". בחירה כזו איננה מניבה בהכרח מועמדים טובים יותר. עינינו הרואות, מי מכהן בכנסת, אך היא יוצרת תחושה (או אשליה) של נטילת הכוח מידי האוליגרכיה וביזורו.
ההתרחשויות האחרונות סביב התנהלות בית המשפט העליון, המיצוב של המוסד כממשלת על, והיחס הביקורתי של חלק מהציבור כלפיו, מעוררים את החשש שהפריימריז עוד יגיעו גם למקום זה. שופטים ופרקליטים יציגו את מועמדותם והציבור יצביע בקלפי.
מי שרוצה להיות ממשלה ומתנהג כמו פוליטיקאי, למה שלא ייבחר כמו פוליטיקאי?
