רוב כלי התקשורת עוסקים בימים אלה בחלשים ביותר. אבל המאבק האמיתי צריך להתנהל על רמת החיים וכללי המשחק של כל תשעת העשירונים הנמוכים. צעד אחר צעד נשחקים במהלך השנים האחרונות לא רק השירותים לעניים, אלא גם העקרונות הבסיסיים של ההסכמה. החברתית של ישראל. הפנסיה, שירותי הבריאות והביטחון הסוציאלי.
מסע הפיטורים שערכה לימור לבנת באישון לילה, כשהיא שולחת הביתה כ-1,500 מורים ותיקים הוא אולי הביטוי הבוטה ביותר של התהליך הזה. בשלב מסוים בחייהם מקבלים רבים החלטה התואמת את אישיותם ובוחרים בין הכנסה נמוכה, אבל בטוחה ונטולת הימור, לבין מסלול מסוכן שאפשר להרוויח ממנו יותר, אבל עשוי גם להפיל אותם לקרשים. הראשונים נעשים שכירים ומחפשים בדרך כלל מקומות ציבוריים גדולים. לכאורה יש להם עולם בטוח יותר וצנוע יותר.
בשנים האחרונות מתברר ששום דבר אינו בטוח. השכירים שרצו לקנות ביטחון במחיר שכר מגלים שרומו. אף שוויתרו על הכנסה, הם נותרים ללא הכנסה וללא ביטחון. זהו תהליך שמתרחש כבר שנים לא מעטות. נתניהו מוביל אותו לשיא. הוא מנסה לעצב חברה ללא ביטחון. וזו כבר בעיה של כולנו. לא רק של החלשים ביותר.
הדה-הומניזציה של השכירים בישראל מתבטאת במלה הגסה "הבראה", לתהליך שהופך הרבה מאוד אנשים לחולים. הבראה שבמקור הוא תהליך שעובר על אדם בשר ודם, מיוחס לארגון, מוצר סינתטי חסר נשמה של סובייקט אנושי, והופך ואת האנשים האמיתיים לאובייקטים ליחידות סינתטיות. התהליכים האלה התרחשו עד עתה בשקט משום שרוב בני האדם אינם מודעים למה שמתרחש סביבם.
קופות החולים אינן מגלות לחוליהן שמספר עצום של תרופות שאושרו בארה"ב אינן ניתנות להשגה בארץ, ושעל הרופאים מופעל לחץ להימנע מבדיקות וטיפולים יקרים, שכבר אושרו בארץ. מבוטחי הפנסיה יגלו רק בעוד שנים רבות את מחיר השינוי בתנאי הפנסיה ופיטורי העובדים, הם מתרחשים דונם פה ודונם שם. רבים חיים בתחושה ש-"לי זה לא יקרה". אבל זה קורה יותר ויותר. אם בעבר התנהל המאבק סביב המחויבות של המעביד הפרטי לעובדיו, היום הוא מתנהל על קו ההגנה האחרון, המחויבות של המעביד הציבורי.
