השר מאיר שטרית, המשמש כממתיק הגזרות של שר האוצר נתניהו, מרבה להשוות בין מצבה של ישראל בשנות החמישים והשישים, למצבה היום. בשנים ההן, הוא מסביר, למרות שהמדינה היתה ענייה ומוקפת אויבים, היא קלטה עליה, צמחה בהיקף שנתי של 5%, לא היתה בה אבטלה ואחוז תקציבי הרווחה היה זעום ביחס לגובה התוצר.
מעבר לעובדה ששטרית מציג רק צד אחד של המשוואה, בבחינת חצי אמת הגרועה משקר, הוא איננו חש בסתירה שבדבריו.
תקציבי הרווחה היו נמוכים, משום שהממשלה חתרה לתעסוקה מלאה במשק. היא עשתה זאת על-ידי מעורבות עמוקה בכלכלה בלא היצמדות לאורתודוקסיית הגרעון נמוך. מתברר שכאשר יש תעסוקה מלאה, יש פחות צורך בדמי אבטלה.
שטרית מתעלם מן הצד הזה של המטבע ונראה שלא במקרה. עוד יתברר, כאילו פרדוקסלית, שדווקא בתקופה בה שלטה מדינת הרווחה בכיפה, ההוצאה על רווחה היתה נמוכה. למה? כי כשכולם עובדים ופערי השכר נמוכים, יש פחות עוני יחסי ואין צורך בתקציבי עתק להשלמת הכנסה. אבל אצלנו מייצרים מדיניות שמעודדת אבטלה ובה בעת מתלוננים על גובה הקצבאות.
טיעון אחר של השר שטרית, על הקשר בין הגידול במספר העובדים הזרים לבטלנותם של הישראלים, הוא טיעון חלקי וצולע. עובדים זרים הם בעיקר בון טון של מעסיקים הרוצים בפועלים חסרי זכויות המקבלים שכר רעב. כך, בעל כורחם, מושכים הזרים את השכר מטה מטה, עד למקום בו דמי האבטלה הופכים לקומבינה עדיפה.
קרוב לעשרים שנה אנחנו חיים במציאות זו. המחלה מחריפה ועימה מינון התרופות שהן תמיד אותן תרופות: קיצוצים הולכים ומחריפים בתקציבים עם יחס מקודש לגובה הגירעון הממשלתי הנמוך. במקום לחמם את המשק, מנמיכים עוד ועוד את הטמפרטורה שלו.
הגדלת הגירעון הממשלתי במצב של מיתון עמוק, הוא בסך הכל הלוואה שהממשלה נוטלת לעצמה לצורך השקעה משתלמת במשק. כשמגדילים גירעון לצורך הגדלת התעסוקה והתל"ג, זה איננו "מייצר" אינפלציה כפי שמאיימים עלינו. זו הלוואה המייצרת נכסים. כך הוקם המוביל הארצי, כך ניבנו מפעלים בפריפריה, כך יושבה הארץ, כך שוקמה אירופה מחורבות מלחמת העולם השניה. זה לא בא "מרווח פרטי היוצר רווחה", כדבר הסלוגן החדש של נתניהו, זה בא מחלוקה צודקת של העושר הלאומי ומהגדלת ההוצאה הציבורית בעת הצורך.
הטיעון שמשק ציבורי הוא בהכרח כושל ויזמות פרטית מצליחה מטבעה, הוא טיעון אידאולוגי, לא כלכלי. החובות במיליארדים שמוחקים היום הבנקים, הם רובם בגין כישלונות המגזר הפרטי דווקא. גורמים כמו איכות הניהול, מצב השוק, האקלים הפוליטי ומחיר הכסף, משפיעים על העסקים לא בהכרח על-פי אופי הבעלות.
קשה להאמין שהשר שטרית לא בקיא בפרטים הללו. קשה להאמין שהוא באמת סבור כי הכבדת הנטל ותוספת מלקות בשוט הגזרות יושיעו את המשק. אין אלא להסיק שתצוגת המסכנות שלו, היא פוזה יחצ"נית של בן עניים ש"המיר את דתו" וככזה הוא נוהג כמו הציניקנים שבין בעלי ההון.
