התוכנית הכלכלית, התוכנית להבראת המשק תוך כדי המלחמה הממושכת שנכפתה על מדינת ישראל, היא מחויבת המציאות, גם אם לא ניתן להסכים לכל פרטיה ומרכיביה. אין מחלוקת על כך שהתנאי החשוב ביותר ליציאה מהמשבר הוא סיום המלחמה. יש מחלוקת כיצד לסיימה: בכניעה או בהכרעה.
ההתמקדות המתוקשרת בהצגת "האופק המדיני" - מפת הדרכים, "ראש ממשלה" לרשות הטרור הפלשתינית ועוד - כמנוף לשיפור הכלכלה נובעת מדעות פוליטיות, ואינה קשורה בהכרח לכלכלה.
מי שקורא לשליטת צבא ישראל בארץ ישראל "כיבוש", מצפה מאריאל שרון להיות דה-גול, ומאמין שפינוי "השטחים" הוא תנאי להבראה כלכלית, מביע דעות שאינן בתחום הכלכלה. מי שנוהג כך לא חישב - או אף מסתיר ביודעין מעיני הציבור - את גודל הצבא ועלותו אשר יידרשו לצורך הגנת מדינת ישראל הנתונה בתוך גדר ההפרדה, ואת הפגיעה הצפויה בערי ישראל, בתושביה ובכלכלתה אם תתממש דרכו הפוליטית.
מי שמצדיק השקעה ויישוב אזורים מסוימים בארץ, ושולל השקעה ויישוב אזורים אחרים, מביע העדפה פוליטית ולא עקביות כלכלית. למעשה, כל עוד מאפשרת ישראל את המשך מלחמת ההתשה נגדה, מוטלת על ממשלתה החובה להתמודד עם המשבר הכלכלי ולתקן פגמים חמורים במשק גם תוך כדי מלחמה.
ניתן להצביע על ליקויים שונים בתוכנית הכלכלית, אבל קשה שלא להסכים עם הכיוון הכללי ועם הכורח. על רקע זה נראית ההתנגדות מצד ההסתדרות כהתנהגות חסרת אחריות, כנובעת ממניעים אישיים של העומד בראשה, כהגנה מופרזת על החזקים במשק, וכמס-שפתיים בהקשר של החלשים.
שר האוצר המשיל את היחס בין המשק הציבורי והעסקי לשמן ולרזה, כאשר המגזר היצרני חלש מדי מכדי לשאת על גבו את מגזר השירותים, ובמיוחד את הגופים המונופוליסטיים החזקים הלופתים לעתים את המדינה בגרונה וכופים עליה עלויות שאינה יכולה עוד לשאת בהן. בהקשר זה הוא מתכוון להנהיג שינויים מבניים שונים וחיוניים.
גם המסכימים לרוב עיקרי התוכנית הכלכלית ולכיוונה הכללי, נבדלים זה מזה בהסתייגויותיהם ממנה, ועל כן קולותיהם של המתנגדים לתוכנית נשמעים קולניים יותר.
אחת מנקודות התורפה של התוכנית, היא ההבחנה הבלתי-מספקת בין חזקים לחלשים, אם כי לא במובן שהוזכר לעיל. אין ספק שתשלומי ההעברה המוגזמים מעוותים בצורה קיצונית את כלכלת ישראל, מהווים תמריץ לאי-עבודה ופוגעים בתוצר הלאומי. יש מקום להבחנה חדה יותר בין חזקים לחלשים, בין מי שמסוגלים לעבוד ומעדיפים שלא לעבוד - גם כאשר אין משבר בתעסוקה - לבין מי שאינם מסוגלים לעבוד, בעיקר מסיבות בריאותיות אמיתיות (בהבדל ממתחזים ורמאים).
דברים אלה נכונים גם לגבי מי שמסוגלים לשרת שרות צבאי/לאומי ומעדיפים להשתמט - בין אם תורתם אומנותם, בין אם סרבנותם אומנותם ובין אם לאומיותם גורמת לאי-גיוסם - לבין מי שאינם מסוגלים לשרת מטעמי בריאות.
הקבוצה הבולטת בין החלשים בהקשר זה היא קבוצת הנכים. אם האוצר ישכיל לקבוע אמות-מידה ברורות להבחנה כזו, צעדים שונים שלו יהיו וייראו אנושיים וצודקים יותר, והתוכנית כולה תיתקל בפחות התנגדות.
מלים רבות נאמרו על המספר הדומה והענק של המובטלים ושל העובדים הזרים. גם אלה וגם אלה חלשים, אבל אין - ואסור שתהיה - למדינת ישראל, מחויבות להמשך העסקה ומתן שירותים לעובדים הזרים בכלל, ולבלתי-חוקיים מביניהם בפרט. בהקשר זה צריך להינתן לממשלה גיבוי מצד כל מי שמודאג מן המצב הכלכלי, וכל מי שחרד לשלטון החוק. כאשר בהקשר זה מגלה הממשלה חולשה בפני קבוצות לחץ חזקות היא משדרת הן חוסר עקביות והן מוכנות להיכנע לתביעות של מגזרים אחרים.
ולסיום, בהקשר של חזקים, ראוי להזכיר גם את התקשורת "הממלכתית", זו שאמורה לדווח ולא לנקוט עמדה. "הומור" עיתונאי נפוץ מציג תוכניות כלכליות ממשלתיות - גם כששר האוצר איננו נתניהו - כ"גזרות", ובכך מעצב דעת קהל עוינת גם כנגד צעדים נכונים. "הומור" זה הוא בגדר גזירה שאין הכרח לעמוד בה, בוודאי לא כאשר הוא נשמע מפי אלה שאינם נמנים על החלשים במשק.
