פרשת בלומנטל: הצביעות

בפרשת פנחסי (בג"ץ 1843/93) קבע בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של חמישה שופטים (מאיר שמגר, אהרן ברק, שלמה לוין, דב לוין ואליעזר גולדברג), הלכה פסוקה בנושא חסינות חברי הכנסת. פסק הדין קבע באילו מקרים מוצדק לדחות בקשה להסרת חסינות ובאילו לא, ואילו שיקולים מותר לחברי ועדת הכנסת לשקול. פסק הדין ארוך ומנומק, ומחזיק 85 עמודים. נביא כאן את הקטע הרלוונטי לענייננו, מתוך פסק הדין, שבו כתב השופט ברק על דעת חבריו, למעשה, מתי דווקא מותר לחברי ועדת הכנסת לדחות את בקשת היועץ המשפטי לממשלה: "מבין כל אלה נראית לי הגישה הראשונה, היא גישתו של הנשיא לנדוי (נשיא בית המשפט העליון לשעבר - י"י). הטעם העומד ביסוד השקפתי זו נגזר מהתכלית המונחת ביסוד החסינות הדיונית בפני אשמה (ראה פסקה 31 לעיל). טעם זה מצדיק בדיקת שיקולי היועץ המשפטי לממשלה, אם אין בהם שיקול פסול שמקורו בהשפעה פוליטית. טעם זה אינו מצדיק בחינת האישום לגופו. לכך אין לכנסת כלים ראויים. הדבר חורג מגדר תפקידה של הכנסת כשומרת על חבר הכנסת בפני הפרעה מצד הרשות המבצעת לעבודתו כחבר כנסת. "כך, למשל, הנני סבור כי חורג הדבר מסמכותה של הכנסת לקבוע כי לדעתה גרסתו שלחבר הכנסת שאת חסינותו מבקשים ליטול היא אמת, ועל כן אין מקום לאישום. כן אין מקום להשמיע את עדי התביעה או ההגנה בפני הוועדה. אין הכנסת עוסקת בשאלת דיות הראיות. אין היא עוסקת בשאלת החפות או האשמה. עיסוקה היא בהבטחת תקינות עבודתו של חבר הכנסת מפני התעמרות הרשות המבצעת, בדרך של השפעה פוליטית שלילית על שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה. כן אינני סבור כי הכנסת רשאית לקבוע לעצמה "מדיניות תביעה" כלפי חברי כנסת. "מדיניות כזו פוגעת בשלטון החוק ובשוויון הכול בפני החוק. בגיבוש התכלית הכוללת המונחת ביסוד החסינות הדיונית יש להתחשב בתכלית כללית זו הנגזרת מעקרונות היסוד. לשם הגשמתה של תכלית כוללת זו, יש להסתפק בבדיקת טעמיו של היועץ המשפטי לממשלה, אם לא נפל בה פגם, כגון אפליה פסולה, סטייה ממדיניות התביעה הכללית או השפעה פוליטית".

עד כאן הציטוט. ומכאן לשאלות: הפסקה האחרונה בציטוט דלעיל היא הקריטית לענייננו. בית המשפט העליון פסק כי על חברי ועדת הכנסת להסתפק "בבדיקת טעמיו של היועץ המשפטי לממשלה, אם לא נפל בה פגם, כגון אפליה פסולה, סטייה ממדיניות התביעה הכללית או השפעה פוליטית". פסק בית המשפט, ובעצם הכשיר את בדיקת שיקוליו של היועץ, התנהגותו כלפי חבר כנסת פלוני, ולמעשה - פיקוח על החלטות היועץ, בנושא זה. ככל הידוע לי, זה בדיוק מה שעשו חלק מחברי הכנסת. וכאן, בדיוק, עלול ליפול רובינשטיין, נוכח שני נימוקים לפחות:

• אפליה פסולה - האם הפלה רובינשטיין את בלומנטל לרעה? התשובה לכך היא, למרבה הצער, חיובית. עובדה היא כי בידי התביעה ואצל רובינשטיין כראש התביעה, "יושבים תיקים רבים, רבים מדי, נגד אישי ציבור. הבכירים שבהם: ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, ח"כ יצחק הרצוג, ויצמן שירי, ח"כ זהבה גלאון, ראש אגף החקירות במשטרה, משה מזרחי, איש העסקים דוד אפל, השר אהוד אולמרט, ראש הממשלה אריאל שרון, ח"כ עמרי שרון, ח"כ מנחם פרוש, ח"כ שלמה בניזרי, ח"כ עמיר פרץ ועוד ועוד".

ועם זאת, דווקא בעניין בלומנטל "בער" לרובינשטיין לגייס את מיטב החוקרים למשימה המיוחדת, להורות על חקירה זריזה - משל מדובר בעבריין העומד לברוח מהארץ באישון לילה. ויתרה מכך, גם להגיש כתב אישום מהיר וזריז. כל זאת בעוד יתר התיקים ממתינים. עובדה היא שאפילו רובינשטיין רואה בתיק זה "מקרה גבולי",וברוח זו התבטא בוועדת הכנסת. רובינשטיין לא הסתיר הופעתו בפני הוועדה, כי מטרתו האמיתית אינה בלומנטל, אלא רצונו לקבוע נורמות חדשות. ובמילים פשוטות (שלי): לחרוש על גבה של בלומנטל. בנסיבות אלה, האין בהתנהגותו של רובינשטיין בעניין זה משום אפליה פסולה? כיצד צריך כל אדם סביר להתייחס לכך? הדעת נותנת כי דווקא במקרה בלומנטל היה אמור לנהוג באורך רוח, ולהגיש כתב אישום נגדה, אם בכלל, אחרי שיסיים את הטיפול בתיקים הקודמים המעלים אבק בפרקליטות. אחרי הכול, בלומנטל, בעיצומה של הפרשה, כבר ניזוקה. היא הודחה בבושת פנים מתפקידה כסגן שר.

• סטייה ממדיניות התביעה - סוד גלוי הוא כי רובינשטיין נמנע בעבר מלטפל בעניינים שבהם מואשמת בלומנטל. סוד גלוי הוא כי הוא לא מיהר ולא הקפיד לאכוף את חוק מימון מפלגות, גם כשקיבל תלונות מפורטות ועמוסות ראיות (כמו בפרשת עמותות ברק ופרשת שרון); סוד נוסף הוא כי בתקופת בחירות מזמינים חברי כנסת, כדבר שבשגרה, חדרים בבתי מלון לשם אירוח וכינוסים (עשרות מחברי הכנסת, הן מהליכוד, הן מהעבודה והן ממרצ, נהגו כך בבחירות האחרונות); ועוד סוד גלוי הוא כי מדובר בנורמה שכיחה. אמנם מפוקפקת ולטעמי גם מושחתת, אבל כזו שהתביעה בישראל נהגה בה כנורמה שאין עונשין מי שחוטא בה.

והנה כאן, במקרה בלומנטל, אחרי כל המהומה הציבורית, אחרי שהבטיחו המשטרה, הפרקליטות וגם רובינשטיין אישית - לפחות לפי הרעש התקשורתי שעשו ערב הבחירות -כי הנה-הנה, הם יוצאים למלחמה בפשע המאורגן שהתגלה בשורות הליכוד, לא פחות, הנה-הנה הונחה טיוטת כתב אישום, שבה מדובר על אירוח בכמה חדרי מלון? האםזה הפשע המאורגן? האין בכך משום סטייה ממדיניות התביעה?

שר המשפטים יוסף לפיד טען לאחר דחיית בקשת רובינשטיין כי בהצבעה השתתפו שני חברי כנסת שיש להם עניין אישי. לפיד נקב בשמם של חברי הכנסת יאיר פרץ ומאיר פרוש, שנחקרו בידי המשטרה, ועניינם תלוי עתה בידי התביעה, וליתר דיוק: בפני פרקליטת המדינה עדנה ארבל, והיועץ רובינשטיין. ומהו העניין האישי שלהם, לפי לפיד? רצונם, לגישתו, לגונן על עצמם, שמא, אם וכאשר יוגש נגדם כתב אישום, יוכלו גם הם לבקש מעמיתיהם להתנגד להסרת חסינותם. אכן טיעון מעניין. אלא שאם כבר, כדאי להזכיר ללפיד את כל "בעלי העניין" האישי בהצבעה. אחת מהן, שגם היא חברה בוועדה, ודווקא הצביעה בעד בקשת היועץ, היא יו"ר סיעת מרצ, ח"כ זהבה גלאון. נזכיר כי המשטרה סיימה לפני כחמישה חודשים (עוד לפני פרשת בלומנטל) את החקירה הפלילית בעניינה, וקבעה בדוח המסכם שהועבר לפרקליטות כי נמצאה תשתית ראייתית לעבירות פליליות מצד גלאון. במצב זה, תלויה עתה גלאון בהחלטתם של ארבל ורובינשטיין. מכאן ניתן להניח, אם נלך במסלול שהטווה לפיד כי לגלאון, שהצביעה בעד הסרת החסינות של בלומנטל, יש עניין אישי בהצבעה. ברוח הטיעון של שר המשפטים אפשר לומר לצורך הדיון שקיים הסיכון שגלאון תצביע בעד הסרת החסינות דווקא וזאת כדי לשאת חן בעיני ארבל ורובינשטיין. מי יודע, אולי יזכרו לה זאת בבואם להחליט בעניינה וינהגו עימה ברוח אוהדת (ההליך הנוגע לגלאון נמשך במשטרה ובפרקליטות כמעט שלוש שנים... ולא ראינו את היועץ קופץ). באנלוגיה הנעשית כאן, אין כדי להפנות חלילה אצבע מאשימה כלפי גלאון, כאילו הצביעה משיקול זר. משוכנע אני כי לדידה של גלאון, נוסף לרצון "לדפוק" את חברי הכנסת של הליכוד ובטח כאשר מישהו מהם חשוד בפלילים, יש לאפשר העמדת בלומנטל למשפט כדי ששם תתברר חפותה או אשמתה. עם זאת, האנלוגיה הנעשית לעיל נועדה דווקא להצביע על הטיעון הסלקטיבי של לפיד: שהפנה אצבע מאשימה כלפי שני חברי כנסת שהצביעו נגד קבלת בקשת היועץ, עקב היותם בעלי עניין, כביכול (תיק חקירה); ולא הפנה אצבע מאשימה, בה בעת, נגד חברת כנסת (גלאון) שהצביעה בעד בקשת היועץ, למרות העניין האישי שלה, כביכול (תיק חקירה).

בית המשפט העליון יידרש בקרוב לכל האמור לעיל. וכאן גלום המוקש הגדול העלול לסבך את רובינשטיין. ועדת הכנסת תאלץ להגן על עצמה בבית המשפט העליון. נודע לי כי אחד הטיעונים שיועלו מטעמה הוא כי אכן, רובינשטיין נקט נגד בלומנטל בדרך של אפליה פסולה; וכן כי הוא סטה הפעם ממדיניות התביעה. שופטי בית המשפט העליון עלולים אפוא לבחון האם רובינשטיין סטה מדרך הישר, כל זאת כאשר תלויה ועומדת מועמדותו לכהונת שופט בבית המשפט העליון.