ביום 22.5.03 עומדת הוועדה לבחירת שופטים, בראשות שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד, להתכנס, ולדון בסדרה של מועמדים לכהונת שפיטה. הבולטים שבהם, המוצבים כמועמדים, הם כידוע המועמדים לכהונת שופט בית המשפט העליון: אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל, מרים נאור, ואשר גרוניס.
מועמדותם של ארבל ורובינשטיין שנויה במחלוקת, אם לנקוט לשון המעטה. גם לפיד - המצהיר בוקר ערב כי הוא רואה בהם מועמדים מטעמו, וכי הוא יתמוך במינויים, אינו עושה את הדרוש כדי למנותם. הטיעון של לפיד: רק אחרי שייסיימו את התיקים הגדולים המצויים עתה בידי התביעה (ברק, שרון, אולמרט ואח'), הוא יפעל למנותם; למעשה, אף שארבל ורובינשטיין מוצגים עתה ברשימות כמועמדים, הם לא יובאו בפועל להצבעה.
לדברי לפיד, הוא הכליל את שמם כמועמדים - כהצהרת כוונות בלבד, אך בשלב זה הם לא יובאו להצבעה. לפיד אף גילה, כי המהלך הזה מתואם עם הנשיא אהרן ברק. המשמעות המעשית של הודעתו/הבהרתו: ארבל ורובינשטיין מוצגים כמועמדים וירטואליים, ובעצם כמועמדים פיקטביים לפחות בסיבוב זה. בפני חברי הוועדה מוצגים למעשה שני מועמדים בלבד לכהונת שפיטה לעליון, לשני תקנים (נאור וגרוניס). היינו: בפני חברי הוועדה אין באמת בין מי למי לבחור. בפניהם רק שני מועמדים (טובים מאוד, אגב), לשני תקנים.
הטקטיקה הנ"ל גורמת למורת רוח בקרב חברי הוועדה האחרים. המדובר במיוחד בחברי הכנסת (שאול יהלום ודליה איציק), ושני חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין. החשש שלהם הוא: לפיד, והנשיא אהרן ברק, מתייחסים אליהם כאל חותמת גומי. וזה הדימוי שהם אינם חפצים בו.
