בית משפט מיוחד לחוקה

ביום 22.11.2000 קיבלה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת חוק-יסוד: בית המשפט לחוקה. על-פי הצעה זו יוקם בית משפט מיוחד לחוקה, מחוץ למסגרת של בתי המשפט הרגילים. הוא - ורק הוא - יוסמך לפסוק בכל נושא בו מתעוררת שאלה חוקתית הטעונה הכרעה. הוא יורכב משופטים שלא ימונו כמקובל על-ידי הנשיא בהמלצתה של ועדת הבחירה שהוקמה לפי חוק-יסוד: השפיטה. באחת ההצעות נקבע כי חלק משופטי בית המשפט לחוקה ימונו על-ידי הכנסת. ביסוד הצעות אלה עומד הרצון להוציא מסמכותו של בית המשפט העליון את הסמכות להחליט בשאלות חוקתיות. כדוגמא להסדרים דומים מובאים בתי המשפט החוקתיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השניה ברבות ממדינות אירופה, ובהן - גרמניה, איטליה וספרד. בהרצאתי בפניכם, מבקש אני לבסס את ארבעת הפרופוזיציות הבאות: ראשית, הדוגמא האירופאית אינה מתאימה למציאות שלנו; שנית, הדוגמא התואמת את המציאות שלנו היא הדוגמא של מדינות המשפט המקובל, ובהן ארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה והודו; שלישית, יש להימנע מהקמת בית משפט מיוחד לחוקה, שכן הדבר יביא לפוליטיזציה של השפיטה (החוקתית והרגילה גם יחד), לסיכון הרמה המקצועית של השפיטה, לפגיעה באמון הציבור במערכת השפיטה, ולהרס בית המשפט העליון; רביעית, יש להותיר את השפיטה החוקתית בידיו של בית המשפט העליון, אשר מאז קום המדינה משקף כראוי את הפלורליזם של החברה הישראלית, ומגן כראוי על החוקה וערכי המדינה, ובהם זכויות האדם. אעמוד בקצרה על פרופוזיציות אלה.

מרבית בתי המשפט החוקתיים באירופה הוקמו לאחר מלחמת העולם השניה. הלקח שנלמד מהמלחמה ומהשואה היה שיש לעגן בחוקה את זכויות האדם, ויש לאפשר לבית המשפט לקבוע אם פעולות השלטון, לרבות בית המחוקקים, הן חוקתיות. השופטים נתפסו איפוא כמגינים החוקתיים על זכויות האדם. אך מי היו שופטים אלה? היו אלה אותם השופטים שפעלו בגרמניה הנאצית, באיטליה הפאשיסטית ובספרד של פרנקו. לא ניתן היה להפקיד בידי שופטים אלה - שרבים מהם שיתפו פעולה עם השלטון המדכא, ועל כל פנים לא נמנעו מלפעול בשירותו - את ההגנה החוקתית על זכויות האדם. לא היה מנוס מיצירתו של בית משפט מיוחד, בו יכהנו שופטים שלא נטלו חלק במשטר הישן. כך הוקמו במדינות אלה בתי משפט חוקתיים, ובהם שופטים מיוחדים, שלא שירתו את המשטר הישן. תופעה דומה התרחשה עם התפוררותה של האימפריה הסובייטית. ברוסיה עצמה, ובמדינות מזרח אירופה, נכונו חוקות חדשות המגינות על זכויות האדם. לא ניתן היה להעניק לשופטים הרגילים - אשר שירתו את המשטר הקומוניסטי - את ההגנה על זכויות האדם. לא היה מנוס מהקמתו של בית משפט מיוחד. למגמה זו נתווספו שני שיקולים נוספים הקשורים למבנה בתי המשפט ולמעמדם של השופטים: השיקול הראשון קשור למבנה בתי המשפט באירופה. מבנה זה מבוסס על מספר מערכות שיפוט, שבראש כל אחת מהן עומד בית משפט עליון שאינו כפוף לבתי המשפט העליונים של מערכות השיפוט האחרות. בצרפת מוכרים בתי המשפט האזרחיים והפליליים, ובראש בית המשפט לקסציה (ה-Cour de Cassation). בצידם עומדת מערכת בתי המשפט לעניינים מינהליים, אשר בראשה עומדת מועצת המדינה (ה-Conseil d’Etat). בית המשפט לקסציה אינו כפוף למועצת המדינה, ומועצת המדינה אינה כפופה לבית המשפט לקסציה. מבנה דומה קיים בגרמניה. בראש בתי המשפט הרגילים עומד בית המשפט העליון (ה-Bundesgerichtshof). כן קיימים בתי משפט לעבודה, ובראשם בית המשפט העליון לעבודה (ה-Bundesarbeitsgericht); בתי המשפט המינהליים, ובראשם בית המשפט המינהלי העליון (ה-Bundesverwaltungsgericht). בתי משפט לביטוח סוציאלי ובראשם בית המשפט העליון לעניינים סוציאליים (ה-Bundessozialgericht), ובתי משפט לתקציב ציבורי, ובראשם בית המשפט העליון לתקציב ציבורי (ה-Bundesfinanzhof). מבנה דומה קיים בשאר מדינות אירופה. מבנה זה מעורר ממילא את השאלה, בידי מי להפקיד את השיפוט החוקתי? החלטתו של איזה בית משפט תהיה סופית ומחייבת? בהיעדר מבנה פירמידי, המעמיד בראש המערכת השיפוטית בית משפט אחד, לא היה מנוס מיצירתו של בית משפט חדש, שיעמוד מחוץ למערכות הרגילות של בתי המשפט, ואשר ישמש כקודקוד הפירמידה השיפוטית, באופן שפסקי הדין שלו בעניינים חוקתיים יחייבו את כל בתי המשפט. לא היה מנוס, איפוא, מהקמת בית משפט חוקתי מיוחד. השיקול השני קשור למעמדם של השופטים. בתפיסה הקונטיננטלית, השופטים נתפסים כחלק מהביורוקרטיה השלטונית. הם מתמנים לשפיטה בגיל צעיר, עם סיום לימודי המשפטים, בדומה לעובדי מדינה אחרים. קיימת אפשרות של מעבר בין תפקיד שפיטה לבין תפקידי ביצוע. לדוגמה, היום פלוני הוא שופט "יושב" (Juge “dit assis”) המכריע בסכסוכים, ומחר הוא שופט "עומד" (Juge “dit debout”) המנהל חקירה פלילית. בדרך כלל, קיים חשש כי שופטים כאלה - על-פי חינוכם, מעמדם, וצורת חשיבתם - אינם מתאימים לשיפוט חוקתי, המשקיף מתוך מבט רחב על מבנה השיטה, ועל עקרונות היסוד, ועל-פיהם הוא נותן מובן ללשון החוקה. הנה כי כן, היו טעמים כבדי משקל להקמתם של בתי משפט חוקתיים מיוחדים במספר מדינות באירופה. קשה לתאר שיפוט חוקתי בארצות אלה בלא הקמתם של בתי משפט לחוקה. יודגש כי יש מדינות באירופה, כגון שוויץ ומדינות סקנדינביה, בהן אין בית משפט חוקתי מיוחד. על כל פנים, הנימוקים אשר עמדו ביסוד הקמתם של בתי המשפט החוקתיים המיוחדים באותן מדינות באירופה אינם קיימים בישראל. הניסיון של 53 שנות עצמאות הראה כי שופטי ישראל - ובראשם שופטי בית המשפט העליון - רגישים לזכויות אדם. הם הגנו על זכויות האדם לפני חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, והם מסוגלים להגן היטב על זכויות האדם המעוגנות בחוקי היסוד. דומה שדווקא מציאות זו, היא המפריעה כנראה לחלק מהדוגלים בהקמת בית משפט חוקתי מיוחד בישראל. לא השמירה על זכויות האדם - שעמדה ביסוד השיקולים בקונטיננט - היא המונחת ביסוד שיקוליהם, אלא דווקא ההסתייגות מפני ההגנה הרחבה הניתנת לזכויות האדם על-ידי בתי המשפט בישראל. זאת ועוד: השיקולים המבניים המצדיקים הקמת בית משפט חוקתי מיוחד בקונטיננט, אינם קיימים בישראל. המבנה שלנו הוא מבנה פירמידי, המעמיד בראש מערכת בתי המשפט את בית המשפט העליון, אשר פסקי הדין שלו מחייבים את כל מערכות השיפוט. אין צורך מוסדי בבית משפט חוקתי מיוחד מחוץ לבית המשפט העליון. לבסוף, השיקולים הקשורים למעמד השופטים אינם תופסים בישראל. התפיסה הקונטיננטלית אינה תפיסתנו שלנו. השופט בישראל אינו נתפס כביורוקרט. נהפוך הוא: הוא מצוי מחוץ למסגרת הביורוקרטית. הוא נבחר מבין טובי המשפטנים, כאשר אישיותו, תפיסת עולמו וניסיונו המקצועי מכשירים אותו לשיפוט חוקתי.

שלוש הפרופוזיציות עליהן עמדתי, מובילות לפרופוזיציה הרביעית. את השפיטה החוקתית בישראל ואת ההגנה על זכויות האדם בישראל, יש להותיר בידי בית המשפט העליון. בית משפט זה רגיש לזכויות האדם; הוא שהכיר בזכויות אדם הלכתיות שלא היו כתובות "עלי ספר"; הוא שיפקח ויגן על זכויות האדם המעוגנות עתה בחוקי היסוד שלנו, ועל אלה שאינן מעוגנות בו. לא פעם נשמעת הטענה, כי השיפוט החוקתי הוא מטבעו שיפוט על-פי ערכים. לפי הטענה, הכרעות ערכיות יש לעשות בבית המחוקקים, המייצג את העם, או בבית משפט חוקתי, שנבחר על-ידי נציגי העם. טענה זו בטעות יסודה. הטענה היא מוטעית, שכן כל בית משפט - חוקתי או לא חוקתי - עוסק וחייב לעסוק בהכרעות ערכיות. אין משפט ללא ערכים, ואין הכרעות במשפט, שאינן קשורות בהכרעות ערכיות. כך במשפט החוקתי וכך במשפט ה"רגיל" (הלא חוקתי). כאשר בית משפט "רגיל" קובע שיתוף נכסים בין בני זוג, הוא קובע קביעה ערכית (שעניינה שוויון); כאשר בית משפט רגיל קובע כי חוזה בין גבר נשוי לאשה פנויה לפיה הגבר יתגרש מאשתו וינשא לפנויה הוא חוזה הנוגד את תקנת הציבור, הוא קובע קביעה ערכית (שעניינה מוסר ותקנת הציבור). בכל אלה - בין במשפט החוקתי ובין במשפט הרגיל - יש קביעות ערכיות. אין כל אפשרות להוציא את הערכים מבית המשפט. על כן, התפישה כי הכרעות ערכיות תיוחדנה לבית משפט חוקתי, היא תפישת שווא. מי שמבקש לקבוע כי ההכרעות הערכיות תיעשנה בידי שופטים "יציגים", המייצגים קבוצות או עמדות, סופו שיקבע כי כל שופטי המדינה - בוודאי שופט בית המשפט העליון - כולם חייבים לייצג קבוצות או עמדות. זוהי הפוליטיזציה של השפיטה בישראל עליה עמדתי. הטענה, כי הבעיה הינה בהכרעות ערכיות של בית המשפט העליון, ממקדת עצמה בטיעון מוטעה, וממילא הפתרון - בית משפט חוקתי - אינו ראוי. ממשיכים וטוענים, כי הצידוק לבית המשפט החוקתי הוא בשיטת המינויים הלא נכונה של שופטי בית המשפט העליון. על-פי גישה זו, אם תשתנה שיטת המינוי של השופטים בבית המשפט העליון, ניתן יהא לוותר על הקמתו של בית משפט חוקתי. יאמר לזכותה של טענה זו שהיא אמיתית: לא שיקולים עניינים הקשורים בבית משפט חוקתי מצדיקים את הקמתו, אלא צורך אחד בלבד, כלומר, הרצון לשנות את שיטת המינויים לבית המשפט העליון. נתמקד איפוא בשיטה זו. המינויים לבית המשפט העליון מיום היווסדו היו ענייניים (מריטוריים). המועמד הטוב ביותר זכה למינוי. לא היו אלה מינויים מפלגתיים; לא היו אלה מינויים פוליטיים. הגישה המונחת ביסוד המינויים לבית המשפט העליון הינה, כי בית משפט זה אינו גוף ייצוגי, ושופטיו אסור להם לייצג את המפלגות בישראל. בכך נבדל בית משפט מכנסת. הייצוגיות - המאפיינת את הרשות המחוקקת - אינה צריכה לאפיין את הרשות השופטת בה שולט עקרון המקצועיות, האובייקטיביות, והיכולת לשקף את המורכבות של החברה. גם אם השופטים יושבים במגדל שן, השומר עליהם מלחצים פוליטיים, מגדל זה נטוע עמוק בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. אכן, בית המשפט העליון אינו גוף ייצוגי. אך הוא גוף משקף, ושופטיו צריכים לשקף את המורכבות של החברה הישראלית, את הפלורליזם שלה. הנה כי כן, לא ייצוגיות אלא שיקוף; על כן לא נעשה מינוי של שופט שמייצג מפלגה דתית, אך תמיד נעשה מינוי של שופט - לעתים מספר שופטים - הבקיאים במשפט העברי ומאפשרים הכרה של ערכי המשפט העברי, שהרי איננו רק מדינה שערכיה דמוקרטיים והרי אנו גם מדינה שערכיה יהודיים. השינויים החברתיים שעברו על ישראל, והכרה בה כמדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים, השתקפו יפה בפסיקתו של בית המשפט העליון. תורת האיזונים אותה אימץ איפשרה לו להכיר בערכים השונים המשקפים את המורכבות של החברה הישראלית, תוך איזון ראוי ביניהם. זוהי שיטה טובה וראויה. אסור להחליפה בשיטה של מינויים פוליטיים. לעתים מועלית הטענה הבאה: בפרשו את החוקה, מגביל בית המשפט את כוחו של המחוקק. בכך משפיע השופט - שאינו נבחר ואינו נושא באחריות בפני בית הנבחרים - על הכרעותיהם של נציגי העם. זוהי, לפי הטענה, תופעה שלילית. כדי להתגבר עליה, מן הראוי הוא שהשופטים, העוסקים בעניינים חוקתיים - כמו בית המחוקקים עצמו - ייצגו את העם. אין לך טענה מוטעית מזו. לא בית המשפט מגביל את המחוקק, אלא החוקה מגבילה את המחוקק. השופט אינו אלא פרשן נאמן של החוקה. הייצוגיות של המחוקק אינה משליכה על הצורך בייצוגיות של בית המשפט. דווקא בית המשפט, כמכריע אובייקטיבי בסכסוכים, לא צריך להיות ייצוגי. עליו להיות עצמאי ואובייקטיבי, תוך שהוא מגלה רגישות לערכי המדינה ולצרכיה. זאת ועוד: טענות אלה בעניין כוחו של בית המשפט בפרשנות החוקה נשמעות במדינות, כמו ארצות-הברית, בהן פירוש שיפוטי לחוקה מצמצם את כוחו של בית המחוקקים, בלא שתהיה אפשרות מעשית לשנות החוקה. אין להן מקום אצלנו. אם פירוש שנתן בית המשפט העליון להוראות של חוקי היסוד אינו נראה לכנסת, הרי בכוחה - כמי שכוננה את חוקי היסוד - לשנות את חוקי היסוד. גם כאשר יכולת השינוי תהיה קשה מזו המקובלת כיום - שלעתים מסתפקת ברוב רגיל של חברי הכנסת - יש לקוות כי היא לא תהיה קשה מנשוא, כפי המצב בארצות-הברית. אכן, הטענה המועלית אצלנו כנגד כוחו של בית המשפט העליון, מטעמים של צמצום כוחו של המחוקק, היא טענת שווא, ואין היא אלא יבוא לא מוצלח של טענות משיטות משפט אחרות, שאינן תואמות את הניסיון שלנו.

מדוע, אם כן, מבקשים חסידי בית המשפט לחוקה, להקים בישראל בית משפט לחוקה? האם אין הם מודעים לשוני בינינו לבין אירופה ולדמיון בינינו לבין מדינות המשפט המקובל? תשובה אפשרית הינה כי ביסוד תפישתם עומד הרצון למנות בית משפט "ייצוגי", בו יישבו שופטים המייצגים קבוצות או עמדות פוליטיות. אכן, אחת התוצאות השליליות של הקמת בית משפט לחוקה נוסח אירופה היא, שהמינויים בבית משפט כזה הם בעלי אופי פוליטי. המפלגות השונות, המיוצגות בפרלמנט, ממנות את אנשי שלומן לבית המשפט החוקתי. השופט החוקתי - להבדיל מהשופט המקצועי - נחשב כשופט "פוליטי". תוצאה שלילית דומה קיימת גם במספר מדינות של המשפט המקובל, כגון ארצות-הברית. קשה, כמובן, להבין מדוע מפלגות המייצגות מיעוט באוכלוסיה תבקשנה להגשים רעיון זה, על-פיו אנשיהם שלהם יהיו תמיד במיעוט. אך גם קשה להבין מדוע מפלגות אחרות, נותנות ידן לרעיון זה, אשר תוצאתו המיידית היא פוליטיזציה של הערכאה השיפוטית העליונה במדינה. מדוע לפגוע באחד הנכסים היקרים ביותר שיש למדינת ישראל: מערכת שפיטה, מקצועית וא-פוליטית? שיטת המינוי של השופטים בישראל היא מהטובות שבעולם. מדוע להחליפה, בכל הנוגע לערכאה השיפוטית העליונה - בית המשפט לחוקה - בשיטת מינוי פוליטית גרועה? שכן זאת יש לדעת: שיטות המשפט האירופאיות אינן מרוצות מהאופי הפוליטי של מינוי השופטים לבתי המשפט החוקתיים. רבים מסתכלים על השיטה שלנו בקנאה. מדוע זה נרצה להרוס את אחד הנכסים החשובים שיש לנו, שהוא כולו שלנו, והנותן לנו יתרון על פני רבות מהשיטות בעולם? מדוע נרצה לשנות את מה שמדינות אחרות רוצות לחקות? ואם טוענים, בתשובה, כי ביסוד הקמתו של בית משפט מיוחד לחוקה לא עומדים שיקולים פוליטיים, מדוע לא יתמנו שופטיו בדרך המקובלת למינוי כל השופטים בישראל? ואם כך, מה צידוק יש לבית משפט נפרד לחוקה? זאת ועוד: בית משפט נפרד לחוקה הוא רעיון רע לא רק בשל טעמים של פוליטיזציה. יש לו, לבית משפט נפרד לחוקה, תוצאות לוואי שליליות והרסניות: ראשית, יש בו הרס של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון חדל להיות בית משפט עליון, שכן בית המשפט החוקתי הוא בית המשפט העליון. בשיטות משפט בהן בית המשפט העליון לא היה רגיש לזכויות האדם ואינו מסוגל להגן על המסמך החוקתי המעגן את זכויות האדם, ניתן להצדיק יחס זה לבית המשפט העליון. אך מה צידוק יש ליחס זה אל בית המשפט העליון במדינה בה ההגנה העיקרית וההכרה המרכזית בזכויות האדם היא מבית היוצר של בית המשפט העליון? שנית, עם הקמתו של בית משפט חוקתי, מוצאות השאלות החוקתיות מבתי המשפט האחרים. השופטים ה"רגילים" אינם עוסקים בהכרעות חוקתיות. אלה מסורות לבית המשפט החוקתי. הרחקה זו של החוקה מבתי המשפט הרגילים יכולה להיות בעלת תוצאות קשות. השופט ה"רגיל" העוסק במשפט אזרחי ופלילי, מינהלי ומסחרי, נעדר את הזיקה הישירה לחוקה ולזכויות האדם. אופיה ה"ביורוקרטי" של השפיטה גדל. זו תוצאה שלילית. החוקה צריכה להיות בנפשו של כל שופט. זכויות האדם צריכות להיות במומחיותו של כל שופט. אסור להפריד בין השופט "הרגיל" לבין זכויות האדם. שלישית, קיימת סכנה שהפוליטיזציה של בית המשפט החוקתי לא תיעצר אך בו. אם אפשר למנות את "אנשי שלומנו" לבית המשפט החוקתי, מדוע לא נמנה את "אנשי שלומנו" לבית המשפט העליון ולבתי המשפט האחרים? כזה הוא ניסיונן של ארצות רבות, בהן הפוליטיזציה של השפיטה העליונה הקרינה עצמה לפוליטיזציה של השפיטה כולה. ארצות הברית היא דוגמא טובה (או נכון יותר - רעה) לעניין זה. נדרשים איזונים ובלמים חזקים במיוחד, ונדרשת מסורת חזקה במיוחד, כדי למנוע תופעה זו. כל אלה חסרים אצלנו. אם חלילה יתקבל אצלנו הרעיון של בית משפט חוקתי מיוחד, אשר המינויים אליו הם בעלי אופי פוליטי, לא יעבור זמן רב ובכל בתי המשפט שלנו, מבית המשפט העליון (שיהא הקורבן הבא) ולמטה, המינויים יהיו בעלי אופי פוליטי. בדברי ההסבר להצעות השונות ניתן כנימוק עיקרי להקמת בית משפט לחוקה הטעם שבית משפט לחוקה מתבקש בשל גישתו של בית המשפט העליון, לפיה חוקי היסוד מהווים חוקה, ובית המשפט רשאי לפסוק בחוקתיותו של חוק לאור חוקי היסוד. טעם זה אינו מצדיק את המסקנה בדבר הקמת בית משפט מיוחד לחוקה. כפי שראינו, ברבות מהארצות יש ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק ואין בית משפט מיוחד לחוקה. ואם מבקשים לייחד בית משפט אחד - ולא כל בית משפט במדינה - שיעסוק בענייני חוקה, ניתן להפקיד עניין זה בידי בית המשפט העליון. הצעה ברוח זו פורסמה ב1975- על-ידי הממשלה.

כנגד הדוגמא הקונטיננטלית - ממנה שואבים חסידי בית המשפט החוקתי המיוחד את השראתם - עומדת הדוגמא של מדינות המשפט המקובל. במדינות אלה, הגנו בתי המשפט - המורכבים משופטים הנבחרים מטובי המשפטנים - כל השנים על זכויות האדם. הבעיות החוקתיות מגיעות לבתי המשפט הרגילים בדרכים שונות, והן מוצאות את הכרעתן, בסופו של יום, בבית המשפט העליון של השיטה, העומד בראש הפירמידה של בתי המשפט. זהו המצב בארצות-הברית, בקנדה, באירלנד, בהודו, באוסטרליה, בקפריסין, ובשאר המדינות של המשפט המקובל. כיום זה המצב גם באנגליה, שבית המשפט העליון שלה, ולא בית משפט נפרד לחוקה, הוא המוסמך להחליט כי חוקים של הפרלמנט סותרים את האמנה האירופית בדבר זכויות האדם. מדינת ישראל ירשה מן המשטר המנדטורי שיטת משפט שהיא ביסודה שיטת המשפט המקובל, והיא פועלת על יסוד שיטה זאת מאז ומתמיד. המצב המשפטי אצלנו דומה ביסודו למצב במדינות המשפט המקובל. כמו שם, גם אצלנו, יש רגישות של בתי המשפט לזכויות האדם. את החוקה החדשה בדבר זכויות האדם ניתן להפקיד, איפוא, בידי השופטים הרגילים, אשר חונכו כל חייהם השיפוטיים כמשתייכים לרשות נפרדת שבינה לבין הרשות המבצעת אין חילופי תפקידים. המבנה ההירארכי של מערכת בתי המשפט, מעמיד אצלנו, כמו בשאר מדינות המשפט המקובל, בראש מערכת בתי המשפט בית משפט עליון אחד, אליו מתנקזים כל העניינים הקשים, ואשר על-פי עקרון התקדים המחייב, מחייב את כל בתי המשפט הנמוכים. זהו, איפוא, המודל שצריך לעמוד לנגד עינינו, וזהו גם המודל הקיים אצלנו הלכה למעשה. אין לרעות בשדות זרים, ואין לייבא מהקונטיננט מודל שאינו תואם את המבנה שלנו ואת ההתפתחות של זכויות האדם אצלנו. המודל הקונטיננטלי של בית משפט נפרד לחוקה יהיה נטע זר בשיטה שלנו, ויש מקום לחשוש שהשתלה כזאת תקעקע את יסודות השיטה הקיימת, שהוכיחה עצמה.

הרעיון בדבר הקמתו של בית משפט מיוחד לחוקה הוא רעיון מסוכן. תוצאתו פוליטיזציה של השפיטה והרס בית המשפט העליון. במשך 53 שנים בנתה מדינת ישראל מבנה מפואר של שפיטה עצמאית וא-פוליטית, שהביאה לנו את זכויות האדם המוכרות כיום אצלנו. קיים חשש כבד כי הקמתו של בית משפט מיוחד לחוקה תעלה את הכורת על מפעל מפואר זה. תהיה בכך סכנה ישירה ומוחשית לדמוקרטיה בישראל.