נפל דבר בישראל. יו"ר הכנסת, ראש הפירמידה של הרשות המחוקקת יוצא חוצץ נגד התערבותו החורגת של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת, נוהליה וחוקיה.
בנאום ציני ותוקפני, תקף עו"ד ראובן ריבלין - יו"ר הכנסת - את נשיא בית המשפט העליון ושופטיו על מדיניות של אקטיביזם ורודנות שיפוטית - החורגת מסמכותם ונוטלת לעצמה סמכויות מעבר לחוקתיות כגון: שכל בית משפט, מהנמוך ביותר, יוכל לבטל סעיפי חוק ולפרשם לפי ראות עיניו השיפוטיות - דבר שיש בו משום פגיעה בכנסת כמחוקקת הריבונית.
יודגש, כי הביקורת כלפי התפשטות האקטיביזם או הרודנות השיפוטית של בג"צ אינה חדשה וחלקים גדולים מהציבור, חלקם אינטרסנטים פוליטיים וחלקם מהקהילייה המשפטית האקדמית הביעו את מורת רוחם מהחריגות או מהחופש השיפוטי שנטלו לעצמם שופטי העליון, בהתערבותם בנושאים שהיו בעבר לא "שפיטים" ולא נתונים לביקורת בג"צ.
אין זה סוד, שנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) משה לנדוי והמשנה לנשיא (בדימוס) השופט אילון, לא הסכימו לדרכו ומדיניותו המשפטית של הנשיא ברק ואף העבירו על כך ביקורת גלויה במאמרים, בראיונות ובכנסים של לשכת עורכי הדין.
במיוחד יצא הקצף של מתנגדי ברק על מדיניות "הכל שפיט" - שביטל למעשה את ההלכה הקודמת של "זכות העמידה בבג"צ" - שהיותה מעין תחנת ביקורת שיפוטית של נושאים שיש לבג"צ סמכות לדון בהם לבין אלה שצריכים למצוא פתרונם במסגרות השלטוניות או הפוליטיות הקיימות.
לכך התווסף הקרע שנוצר עם ההלכה של "הציבור הנאור" וביטול למעשה של הלכת "בוזגלו" - על-ידי ריבוי לא מוצדק ותמוה של זיכויים בקרב נבחרי ציבור, דוגמת שמחה דיניץ ושמעון שבס. אך למען ההגינות יש לציין, שהנשיא ברק הודיע שהוא נסוג מביטויים אלה - למרות שבפועל המדיניות ממשיכה.
דוגמא בולטת, ליחס הקריר והמתנגד של תנועת ש"ס לבית המשפט העליון ולבג"צ ניתן למצוא בדוגמא מתקופתו של השר לשעבר אלי ישי כשר הפנים. השר ישי - הכריז בזמנו כי לא יקיים את החלטת בג"צ בנושא רישום גיורים רפורמים או קונסרבטיביים כיהודים בתעודות הזהות - גם אם הדבר יחשב כבזיון בית המשפט. היועץ המשפטי לממשלה נאלץ בצעד חריג ונדיר להודיע בכתב לשר ולהזהירו לקיים את החלטת בג"צ.
ראוי להדגיש, תפקידה של הכנסת לחוקק חוקים ותפקיד בג"צ לפרש אותם, לקבוע אמות מידה התנהגותיות, מוסריות ושלטוניות, הכל לאור מטרות החוק ובהסתמך על חוקי היסוד.
בכל אותם המקרים שיש "לאקונה" דהיינו אי בהירות חוסר תשובה למצב מסויים שהחיים מכתיבים יכולה ותפקידה של הכנסת לתקן את הפגמים ברוח החוק ומטרות המחוקקים.
כשבג"צ נעשה חזק מדי ונסחף בגל של יהירות יתר תוך פלישה למחוזות שאינם בגדר החלטות משפטיות בגלל המהפכה האקטיביסטית, כגון: נושאים שבדת ואמונה, בנושאי רישום זוגות בני אותו מין, רישום שתי אמהות לילד אחד - ההתנגדות שנוצרת היא כר פעולה נוח ונרחב לחקיקה הקרויה "עוקף בג"צ".
גם המאבק בוועדה למינוי שופטים בין השופטים לח"כים - הוא חלק ממאבק השליטה על מעמד הכנסת וראוי לא לזלזל בתופעה.
כבר כתבתי בעבר, שבג"צ רץ מהר מדי ורחוק מדי מבלי לתת לעצמו דוח על מסגרות סמכותו ופעולותיו, והדבר יביא לחקיקה המגבילה את סמכותו. נראה לי שהנשיא אהרן ברק - אכן הבין לאן הרוח נושבת ולאחרונה בכל הזדמנות ובכל כנס מקצועי - הוא מסביר את גבולות סמכות הבג"צ ונסוג מן האקטיביזם הדורסני אל זרועות הסבירות וההגיון המשפטי הצרוף תוך נסיגה מביטויים כמו "הכל שפיט" ו"הציבור הנאור", מהלך בהחלט חיובי שיש בו כדי לבלום את המצדדים בבית משפט לחוקה ולמנוע חקיקה עוקפת בג"צ משמעותית.
כדי לבלום את המגמה של הקמת "בית משפט לחוקה" על בג"צ וברק לרסן את עצמו וגבולות התערבותו. ראוי שבג"צ בלבד - על-פי סמכות שבחוק יסוד - יהיה מוסמך לבדוק חוקיות חוקי הכנסת וסעיפיו - אך בוודאי שאין להסמיך בתי משפט נמוכים שלום ומחוזי לדון בנושאים רגישים אלה וגם זאת בגבולות ברורים ומוגדרים. אמנם יש הוראה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו המאפשר לבית משפט לפרש ולפסול סעיפי החוק - אך יש לסייג זאת במפורש לבג"צ בלבד ואולי בהרכב מיוחד וטוב שעה אחת קודם.
______________
כותב המאמר הוא עורך-דין המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה משך תקופה ארוכה סגן פרקליט מחוז, ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות לשעבר.
