בזמן דיון על התוכנית הכלכלית החדשה, בתשובה לשאלה, ענה מזכיר ההסתדרות כי למרות הפיגועים, המצב הביטחוני והקשיים הכלכליים, התהליך הדמוקרטי חייב להימשך.
מכיוון שהנושא הזה הוא במרכז הוויכוח הציבורי, חשוב להבהיר מה הוא המודל הדמוקרטי אליו מתכוון המזכיר, שכן בהמשך הובהר שאם הכנסת תחוקק חוקים שאינם עולים בקנה אחד אם דעתו הוא עשוי להעניש את הממשלה על-ידי התעללות באזרחים: להפסיק את איסוף האשפה, להשבית את נמלי הים והאוויר, ולהשבית את בתי החולים.
האיום הזה אכן מומש לאחר מכן יותר מפעם אחת. במבחן התוצאה פעולות אלו המתרחשות לעתים מזומנות נשענות על אחד העקרונות המרכזיים בקונסטיטוציה הישראלית והנקרא "חופש השביתה". עיקרון זה גובר כנראה על אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר הנוגעים לכבוד האדם וחירותו והמבטיח לכאורה גם את חופש העיסוק וחופש התנועה ומונע התעמרות השלטון.
חלק מפעולות אלו כגון: מניעה שרירותית של חופש תנועה, פגיעה מכוונת בתנאי תברואה, מניעת סיוע רפואי, לו נעשו בשטח כבוש היו מוגדרים כפשע מלחמה.
במדינות שכנות קיים מגוון של צורות שלטון דמוקרטיות. בקיצוניות ביותר מחוייבים התושבים להצביע בפתק יחיד עבור השליט. במדינה אחרת ניתנת לתושבים הזכות לבחור בפתק הרצוי להם אך אין בהכרח סופרים את הפתקים. במשטר אחר סופרים כנראה את הפתקים אך הרכב השלטון משפע יותר ממספר רובי הקלצ'ניקוב שבידי הגופים הפוליטיים השונים ממספר הפתקים בקלפי. ככל הנראה, במשטר המתפתח אצלנו, הזבל, השלטור של חברת החשמל והנמלים, הם הקלצ'ניקובים של המזכיר בהם ניתן להשפיע על פעולות החקיקה יותר מאשר באמצעות שלושה אחוזים מקולות הבוחרים שהצליח לצבור בקלפי.
מאחר והטענה המרכזית המצדיקה את הפעולות הללו היא שמירה על זכויות העובדים והשכבות החלשות, כדאי לבחון את הטענה הזו מול המציאות. לפחות באספקלריה של חברת החשמל בעלת תפקיד מרכזי במאבק. בעוד השכר הממוצע במשק ירד והאבטלה עלתה בשנים האחרונות שכר עובדי חברת החשמל הכפול מן הממוצע במשק עלה, ומספר העובדים עלה, למרות שהחברה הפסידה בשנה האחרונה, ההפסד הזה כוסה על-ידי העלאת התעריפים שגובה החברה מן הצרכנים.
תעריפי החשמל הפכו לצורה של מיסוי המכסה גם את הפנסיה של העובדים והמוטל על כל האוכלוסייה כולל המובטלים ושכבות המצוקה, כולל אלו שאין להם פנסיה או שדמי הפנסיה שלהם נצברים בצרור נקוב שנוהל על-ידי ההסתדרות.
לאחרונה התקבלה החלטה להקים תחנת כוח פחמית נוספת. זו החלטה העשויה לעלות למשק יותר ממיליארד דולר, דהינו יותר ממחצית הסכום שמתכוונת הממשלה לקצץ כיום מתקציבה ושעורר תרעומת כה מרובה.
ההחלטה מבוססת על הערכה שצריכת החשמל עלתה בשיעור שמצדיק הרחבת כושר הייצור. למרות הפליאה לגבי הערכה זו הנובעת מהידיעה שהמשק לא צמח לאחרונה ורמת החיים ירדה, אפשר לכאורה לקבל הנחה זו. אולם, ההחלטה להקים תחנה פחמית ולא תחנה המבוססת על טורבינות גז טעונה הסבר. עלות הקמה של תחנה המבוססת על טורבינות גז הוא כשליש מעלות תחנה המבוססת על הפעלה בפחם והמסוגלת להפעיל טורבינות קיטור בלבד.
יתר על כן, טורבינות גז אינן זקוקות לקירור במי ים ואין חובה להקימה על החוף על חשבון פוטנציאל פיתוח החופים לצורכי תיירות. טורבינות גז המופעלות במעגל משולב מסוגלות להגיע ליעילות כפולה משל טורבינות הקיטור בתחנות הפחם. בינתיים, כאשר הגז טמון באדמה מול החוף ההפעלה של טורבינות הגז תלויה בדלק נוזלי יקר ולכן אינה תחרותית.
נשאלת השאלה מדוע אין הגז מגיע ליבשה? אי אפשר להימנע מן החשד, שחוסר המוטיבציה להביא את הגז ממקורות ישראליים או מיבוא ניזון מן העובדה שהקמת תחנה פחמית והפעלתה לאחר מכן קשורה בהעסקתם של אלפי עובדים, בעוד טורבינות גז מופעלות על-ידי צוות מצומצם ובחלק מן המקרים על-ידי הפעלה מרחוק. יתר על כן, קשה יהיה לשמור על המונופול של חברת החשמל כאשר רבים מן הלקוחות עשויים להעדיף לייצר בעצמם את החשמל לצורכי תעשיה מבלי להיות תלויים בגחמות של ועד העובדים.
תוכנית ניצול הגז הטבעי כפי שפורסם בתקשורת היא ניצולו בטורבינות הקיטור הקיימות שהוסבו או שיוסבו בעתיד הקרוב לשימוש בגז במקום שימוש בפחם או בדלק נוזלי. משמעות הדבר שיפיקו מן הגז רק את מחצית פוטנציאל האנרגיה שניתן היה להפיק ממנו לו השתמשו בטורבינות גז במעגל משולב. בהתאם לתוכנית זו, כל הגז ייגמר תוך שמונה שנים. לו נוצל כראוי הגז יכול לשמש זמן כפול.
קיימת אופציה נוספת להשתמש בטורבינות גז במעגל משולב רק לצורך מילוי הצרכים של גידול הצריכה. במצב זה תספיק כמות הגז הנוכחית לעשרות שנים. יש כאן דוגמא בולטת כיצד הרעיון להעניק לחברה מונופול על מנת לנצל את אפקט הגודל לצורך ייעול, הפך למכשול כתוצאה מן הכוח המופרז שהצטבר בידי החברה עד כדי אובדן שליטה של המדינה על משאבי האנרגיה שלה ואופן ניצולם. הרעיון להפקיד בידי החברה גם את הולכת הגז יסתום את הגולל על האפשרות לשנות מצב זה גם בעתיד.
אם מצב זה יימשך, אין זה מן הנמנע שכל אימת שתסתיים בניה של תחנת כוח אחת תחל הבניה של תחנה נוספת. עלות ההקמה וכושר הייצור הבזבזני יוטל בסופו של דבר על ציבור הצרכנים כולל התעשיה עתירת האנרגיה שתאבד כושר תחרות בשוק העולמי.
גורם נוסף שיש לקחת בחשבון היא העובדה שהקהילה הארופית קבלה החלטה של ליברליזציה של משק האנרגיה אצל כל החברות. בנוסף לכך קיבלה על עצמה הקהילה את עקרונות ועידת קיוטו, שלפיה מחוייבות המדינות להגביל את פליטת דו תחמוצת הפחמן ממתקני אנרגיה בצורה משמעותית על מנת למנוע שינוי אקלימי הרסני הנובע לפי הערכה מפליטה מוגזמת של דו תחמוצת הפחמן. ישראל קיבלה הקלה מסויימת עקב היותה מדינה מתפתחת, אולם לא נראה ששימוש בזבזני במשאבי אנרגיה יתקבל בהבנה וישראל עשויה להיתקל בסנקציות משמעותיות ובקשיים להשתלב בקהילה מבחינה כלכלית. ההשלכות הצפויות על הכלכלה הישראלית חורגות מיכולת הספיגה שלה.
מעניין במיוחד תפקידה של התקשורת בנושאים הללו. בעוד נושא המסע בשבת של ה"משחן" גרף פעילות תקשורתית ענפה, נושא השימוש בגז ובניית תחנת כח פחמית נוספת לא גררה ויכוח ציבורי משמעותי והנושא גווע ללא התעניינות מספקת גם מאגודות זכויות האדם, והאגודה לאיכות השלטון.
דוגמא אחרת אפשר לקחת מתחום השירות הציבורי. בסוף שנות השבעים שמש בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון פרופ' פנחס זוסמן ז"ל. אחד הדברים שנגעו מאוד ללבו היה נושא האיחורים החריגים וההיעדרות של אנשי המשרד. פרופ' זוסמן החליט לצאת למאבק בנושא זה, ובמהלך משא-ומתן על הסכם עבודה חדש העמיד את נושא רישום הנוכחות כנושא מרכזי. ממול העמיד הועד שורה של דרישות. המנכ"ל קיבל את כולן.
אולם למרבה הפליאה הוועד נותר בסירובו. המנכ"ל העלה את הנושא להכרעת השר, אז עזר ויצמן. עזר בעל עבר של לוחם נועז, לא היה מוכן להסתכן בשביתה תוך כדי משא-ומתן לשלום "בגלל נושא מחלוקת יחיד". המנכ"ל התפטר והשר קיבל את התפטרותו.
לימים התמנה אריאל שרון, ראש הממשלה כיום, לשר הביטחון. שרון, ניסה לצמצם את הכפילות הנובעת ממשלחת קניות בחו"ל בנוסף לניספחויות הצבאיות. הדבר גרר שביתה במערכת הביטחון שכמעט מוטטה את מערך הייצור והאספקה. שרון, גיבור מלחמות נועז ניכנע והמצב נישאר בעינו.
מאז, תקציבי הביטחון לאורך השנים קוצצו ומרבית הקיצוץ נפל בדרך כלל על הדרג הלוחם. צמצום מספר היחידות יגדיל את העומס על הדרג הלוחם שכבר כיום עומס המשימות המוטל עליו נמתח עד קצה גבול היכולת.
אינני מקבל את ההנחה שאחרי מלחמת המפרץ השניה נוצר מצב חדש המפחית את העומס הביטחוני. המצב אינו בהכרח כך. האלמנטים הטכנולוגיים שבאו לידי ביטוי במלחמת המפרץ השניה וגרמו להכרעה מהירה ושאינם זרים גם לצה"ל יהיו בקרוב נחלת הכלל עקב התחרות של יצרני נשק מערביים על שוק הנשק של המזרח התיכון. המערכת הטכנולוגית הביטחונית תיאלץ למצוא פתרונות למצב החדש.
מנגד המאבק של הביטחון השוטף שאינו נופל באותה קטגוריה של המלחמה הטכנולוגית האולטרה מודרנית, ידרוש את המשך ההשקעה. הדרג הלוחם שאין לו ועד עובדים יידרש לשאת במרבית הנטל אלא אם כן ימצא האומץ הנדרש לסטות מן המסורת של כניעה ללא תנאי לועדי העובדים.
ההסתדרות הכללית המגינה על ועדי העובדים של חברת החשמל, ועדים בשרות הציבורי וגופים מונופוליסטיים וספים, משתמשת בכוחם ואף מגיסת לשם כך ועדי עובדים של גופים חלשים כמו בתי החולים, פועלת בציניות נגד האינטרסים של רוב הציבור ובמיוחד פועלי הייצור והשירותים שנותרו ללא הגנה מקצועית.
למעשה מרבית השכירים בישראל נטולים הגנה של איגוד מקצועי, ולו היה איגוד כזה היה יוצא קוממיות נגד הרס הכלכלה וחוסר התקווה לצאת מן המשבר הנובע מן הכוח מופרז שהצטבר בידי כמה גופים מיליטנטיים.
