סיכון עסקי, הינו נושא פרוץ המושתת כעיקר על פיקוח ובקרה. בלתי אפשרי להעביר מערכות שלמות תחת מסננת הנְהָלים, הביקורת והבקרה הרציפה. אולם, אם משתמשים בכלים הנכונים, ואם מיישמים ואוכפים אותם נכון, הם יכולים למזער סיכונים.
מי צריך שמירה מסיכונים? כולנו זקוקים להגנה. מקבלי השירותים - הצרכן או הלקוח שמצפה לקבל שירות ברמה מסוימת. אותו צרכן מפקיד בדרך כלל את היקר לו מכל אצל אותם נותני שירותים, למשל בעיות בריאות גוף ונפש אצל הרופא - איש מקצוע פרטי, או את הכסף בבנק כמוסד המספק שירותי הגנה (ביטחון מגניבה, בטחון מירידת ערך ועוד).
נותני השירותים - היצרן שמגדיר מראש את כללי העסקה וגבולות האחריות שלו. כך למשל לא יכול לקוח לדרוש מרואה החשבון לתת לו אישורים, שידוע שהנתונים בהם אינם נכונים, או כל מסמך אחר שברור שהיא מנסה להכשיר מעשה שלא יעשה.
הציבור - הוא הצד הלא ישיר בעסקאות. כללי השמירה מסיכונים אף נותנים מענה והגנה לצד שלישי העשוי להסתמך על מידע והשירות שניתן. הוא זקוק להגנה גם אם הוא לא משתמש ישיר בשירותים.
הסיכונים בבנקאות קיימים כמה רמות ונדבכים של סיכונים בבנק, ונושא הסיכונים בבנקים, הוא מאוד מפותח. לא אתייחס לכולם, אולם אזכיר כמה מהותיים המושפעים מהניהול, הבקרה מהרגולטור ומפעולתו או אי פעולתו.
למעשה, הרשויות הרגולטוריות במדינה מחילות על הבנקים את ההוראות שניזונות מוועדת באזל, שהתחילו בשנת 88 בנושא של הלימות הון בבנקים. אולם, אין היא מחייבת אותם בנהלים אחידים היכולים לשנות את יחס ההלימות הממשי בפועל כפי שאציין בהמשך.
יחס הלימות, ומהי הלימות בנקים? זהו האחוז של כרית הספיגה ("כסף בצד") במתן אשראים ליחידים או גופים, במידה והעסק כושל או נופל. כרית הביטחון הזו, מוגדרת בארץ כ-9% ממה שמוגדר כנכסי סיכון.
היום נמדדים הבנקים ברמות סיכון, על-ידי השמירה או אי השמירה על יחס זה הנקרא יחס ההלימה. כמובן שישנם מודלים רבים המשמשים את המערכת הבנקאית על מנת ליישם את יחס ההלימה הנדרש.
למרות שמדובר לכאורה על אחוזים נמוכים ביותר, הרי שתזוזה קטנה מאחוזים אלו יכולה להביא את הבנק להפסיד או להרוויח הרבה מאד כסף. ולכן, יש פיתוי גדול ביותר לבנק, להתקרב עד כמה שאפשר למינימום המותר.
למעשה, רוב הדרישות להלימות הון זה נועדו להגן על הממשלה ולא להגן על המפקידים ולכן לממשלה ולבנק ישראל יש אינטרס גדול שהבנקים ישמרו וינהלו את זה נכון,
זאת, בניגוד למה שהציבור מעונין. הציבור מעונין לקבל רווח גדול יותר על כספו. זו הסיבה שהציבור הלך לבנק למסחר, שנתן "יותר" רווח ובסוף אבד את הכל. אבל, הציבור חייב לדעת את העובדות, כדי שיוכל לעשות את החשבון האישי, ולהחליט האם ללכת לבנקים יותר מסוכנים ויקבלו יותר תשואה, ובסופו של דבר לשלם אולי מחיר כבד.
סיכון תפעולי אחד הנדבכים הבעייתיים ביותר לכימות כספי או כלכלי, הינו הסיכון התפעולי, שעד היום לא היה לו ביטוי ממשי. אין כיום דרישה להחזיק הון "בצד" בגין סיכונים תפעוליים. סיכון תפעולי הוא סיכון שנובע מכשל של בני אדם, טכנולוגיה, או תהליכי עבודה, וכך זה מוגדר היום.
ניתן לראות שלושה אלמנטים עיקריים בכשל תפעולי:
כשלים שנובעים כתוצאה מגורם אנושי - יכול להיות בזדון כמו מקרה אתי אלון, או בשגגה, אם הפקיד עשה טעות בטפסים או חתימות שגרמו הפסד לבנק. נושא זה ניתן למניעה, על-ידי בדיקה, כתיבה ואכיפת נהלים ברורים.
כשלים שנובעים כתוצאה מגורם טכנולוגי - נניח שכתוצאה מקצר חשמלי נשרף הארכיון, או המחשב קרס וכתוצאה מזה אירעו כל מיני תקלות המובילות להפסד לבנק. גם נושא זה ניתן למניעה, על-ידי בדיקה, סימולציות של תרחישים אפשריים ויצירת מערכות גיבוי.
כשלים שנובעים כתוצאה מתהליכים עסקיים - זוהי הנקודה הכואבת ביותר, היות והיא כמעט ואינה ניתנת למדידה, אימות או כימות, וכן בעיתית ביותר ברמת הביקורת, המניעה והגילוי. אלו הם סיכונים היכולים להוביל לכשלון עסקי של הבנק, כאשר מי שלוקח את עיקר הסיכון מתוצאות הכשל, הם בעלי הפיקדונות והלקוחות.
רוב הבנקים, אינם ערוכים למדידה של סיכונים תפעוליים. אין גם תיעוד או רישומים ומידע זמין על כמות הסיכונים תפעוליים שהתגלו בבנקים בארץ. אין מידע נגיש על לקוחות שתבעו את הבנקים, או כמה הבנקים שילמו כדי ליישב תביעות של לקוחות, והפיצוי "נסגר" ברמת הבנק בסודי סודות.
כל הנתונים הם סודיים וחסויים, מפני שלאף אחד אין אינטרס לדווח או לספר לממונים, ולפעמים מעלימים את זה עוד בדרגים נמוכים יותר.
הרבה הפסדים נובעים מחוסר תשומת לב מספקת ולפעמים חוסר משאבים שלו היו יכולים לגייסם היו מסייעים במניעת סיכונים תפעוליים. נושאים אלו אינם נלקחים בחשבון החישוב של מדדי הסיכון "האמיתיים".
סיכוני אשראי סיכון אשראי הוא סיכון שהלקוח יפשוט רגל, ולא יעמוד בתנאי החוזה. אבל, כשמישהו פושט רגל זה לא בהכרח אומר שהוא לא מחזיר כלום, הסטטיסטיקה מראה כי מוחזרים בין 40%-50% מכספי האשראי, ובעצם זוהי "רמת הסיכון האשראי המחושבת" במקרה של פשיטת רגל.
לכן, הבעיה היא כיצד הבנק מעריך את "איכותו" של תיק האשראי שהוא מאשר. תיק אשראי "רע" יכול, אם עושים חשבון אמיתי, להוריד את ערך ההלימות "הריאלי" ובעצם להעלות את הסיכון האמיתי של הבנק, מבלי "לחשב" אותו או להציגו כלל. למעשה, לכל הלוואה צריך לחשב את הריבית חסרת סיכון וזה נושא שאינו "מחושב" או מטופל כיום בגלל מורכבותו הרבה.
עוד נושא שאינו מטופל כהלכה הוא נושא ההתחשבות בפיזור סיכונים.
במצב כזה, הלוואה אחת של 100 מיליון דולר תדרוש אותה כמות הון "בצד" של 9 מיליון דולר (9%) כמו 100 הלוואות שכל הלוואה היא מיליון דולר. מיותר לציין, שסיכון כלכלי בלווה אחד (בדומה למקרה פלד-גבעוני) עם הלוואה של 100 מליון דולר, היא פי כמה גבוהה ומסוכנת מאשר 100 הלוואות כל אחת של מיליון דולר.
סיכוני שוק סיכון שוק זה סיכון של שינוי ברווחים או בערך שלנו - של הבנק או של כל מוסד אחר, כתוצאה משינויים בפרמטרים של ריבית, מט"ח, שוק המניות ו-COMMODITIES.
בעבר, ידעו הבנקאים לחשב סיכונים, הנובעים מפעילות מט"ח, שינויי ריביות, או שוק מניות. אולם, תחום אחד נשאר "מוזנח" תקופה ארוכה, והוא הסיכון הענפי, או חישוב הסיכון בגין מה שנקרא COMMODITIES, כלומר מוצרים או סחורות כדוגמת נפט, עץ, חיטה, סוכר ודומיהם. חישוב שגוי של סיכון זה גרם בעצם להפסדים הגדולים של הבנקים שנתנו אשראים גבוהים בענפי ההיי-טק והנדל"ן.
נשאלת השאלה מי מבקר ומי מפקח על חישוב הסיכונים? מי שומר על הציבור וכספו?
איך יודעים שהבנקים לא חשופים לסיכונים שהם בעצמם לא ערים לו כולל הדירקטוריון, המנכ"ל והיו"ר? איך אנחנו - הציבור - נוכל לדעת שהרגולטור שאמור להגן עלינו, אכן קובע את התקנות ומדדי הסיכונים "האמיתיים" המשקפים רמות סיכון בכל התחומים שהתייחסתי?
למעשה הרגולטור חייב להבטיח התאמה לדרישות אחידות בגין סיכוני אשראי ולאחר מכן סיכוני שוק. בנוסף, חייבים שלבנק יהיו מספיק אמצעי בקרה ופיקוח על הסיכונים שניתן לצפות אותם מראש. הרגולטור חייב לקיים מערכת תקנים ובקרה שתוכל לעמוד נוכח חישובים "אמיתיים" של הסיכונים, ולוודא כי הבנקים מקיימים יחס הלימה נכון מול הסיכונים שהם חשופים להם.
יתכן, והיישום ייקח עוד כמה שנים אבל הרעיון הוא להביא הרבה יותר משתנים המרכיבים סיכון על מנת שנוכל להציג בסיס של ערך כלכלי הוגן. כלומר, שהבנק ינהיג דיווח פומבי שלו, כיצד הם הגיעו לערך ההוגן, באיזה מודלים הם השתמשו, מה היו הפרמטרים, וכל אחד יוכל להעריך את רמת הסיכון האמיתית של הבנק, ויחליט האם שווה לו, לקבל אולי ריבית נמוכה יותר, תמורת ביטחון בחוסנו של הבנק.
פתרונות? במסגרת זו, היה ראוי לו היה הרגולטור מאלץ על-ידי תקנה או חוק להכריח את הבנקים לפרסם את הפרמטרים והנתונים, שעל-פיהם הם מנהלים את הסיכונים, כך שהשוק והאנליסטים יוכלו לשפוט מהי רמת הסיכון של הציבור והבנק.
כך כל אדם, ולו הפשוט ביותר, לא יצטרך לחטט במאזני הבנק הלא מובנים על מנת שיוכל לקבל החלטה פשוטה היכן להשקיע את כספו.
אבל, תהליך הפיקוח הרגולטורי, אינו יכול להתקיים בחלל ריק.
הדירקטוריון, ההנהלה ומערכת הבקרה הפנימית, חייבים להקים מערכת של נְהָלים, המאתרת ומונעת חריגות היכולות לסכן את איתנותו הפיננסית של הבנק.
הדירקטוריון הוא הגוף המאשר כל תכנית חדשה שיש בה היבטים של ניהול סיכונים. אף אחד מהדירקטורים, לא יכול להתחמק מאחריות לנושא של ניהול סיכונים. ניתן לציין, כי נושא הסיכונים, הינו בעיה אוניברסלית שיותר ויותר נותנים עליה את הדעת בכל הקשור לבעיתיות ביישום, בבקרה ובמניעה. בחו"ל הגדירו תפקיד יוקרתי חדש בבנקים הנקרא "מנהל סיכונים" שתפקידו למזער סיכונים מהסוגים שהזכרתי.
נראה מתי נוכל לאמץ במדינת ישראל, מהלכים חשובים שימנעו כניסה לסיכוני שוק או סיכונים תפעוליים מיותרים, על מנת למנוע קריסת בנקים נוספים.
