סקר אקדמי שפורסם בעיתונות בשבוע שעבר סיפר, שוב, כי התקשורת בישראל מדורגת בשפל המדרגה בכל הקשור למידת האמון שהציבור רוכש לה. סקרים מן הסוג הזה מתפרסמים מדי פעם וגוררים מיד דיונים תקשורתיים הכוללים הלקאה עצמית של עיתונאים, שמנסים לברר הכיצד זה קורה.
תמיד כשאני קורא את הכתבות על הסקרים הללו אני מוטרד ממלכוד מסוים הטמון כאן: אם ידיעה בעיתון מדווחת על סקר שמצא שאיננו מאמינים למה שכתוב בעיתון אולי גם לידיעה הזו אין צורך להאמין ואם לא מאמינים לה אולי המצב לא כל-כך קשה וחוזר חלילה...
אך אמר כבר מי שאמר שסקרים נועדו לאנשים בלי אינטואיציות והאינטואיציה שלי מאותתת לי ש'אני לא קונה' את תוצאות הסקר הזה. לא שלציבור יש אמון מוחלט בתקשורת כמו שיש לו בצה"ל או בבית המשפט העליון שדורגו ראשונים באמון הציבור, (אגב, שמתם לב שככל שהגופים נחשבים לשמרנים וסגורים יותר, כך רמת האמון בהם עולה?) אבל המצב כלל וכלל לא גרוע. יש כאן מצב מורכב, שאינני משוכנע שניתן לתארו באמצעות סקר בודד המנסה לבדוק האם אנו מאמינים או לא מאמינים לתקשורת.
אבל היה כתוב בעיתון
מספרים על אחד שפגש איזה מכר שלו, ובפרצוף מלא הערכה אמר לו: "סחתיין עליך, כתבו עליך בעיתון. אני רק לא זוכר אם היה כתוב שגנבת ממישהו או שגנבו ממך"... הבדיחה הזו התממשה לה באותו היום שבו פורסם הסקר האקדמי על האמון הנמוך בתקשורת. בתוכנית כלבוטק בערוץ 2, שודרה כתבה מצוינת על שרברב שרלטן, שבכל פעם שנקרא לתלונה על תקלה באספקת המים החמים עלה לגג ובלי לבדוק את סיבת התקלה (שהיתה מבוימת לצורכי הכתבה), החליף את כל גוף החימום שבדוד החדש וגבה תמורתו ותמורת העבודה המיותרת מחיר מופקע ביותר.
בתום הכתבה היה די מפליא לגלות שאותו שרברב לא היסס והגיע בכבודו ובעצמו לאולפנו של רפי גינת לתת תגובה. השרברב לא מבין הרבה באתיקה מקצועית, אבל לצערי בתקשורת הוא כנראה קצת מבין הודות לאיזו חכמת רחוב שכנראה פיתח עם הזמן. הוא התלבש במיטב בגדיו, קפץ למספרה לעצב את שיערו לפי צו האופנה ולא שכח לחייך למצלמה שוב ושוב ולחזור שוב על תיאוריו על 'מאות לקוחותיו המרוצים'.
גם כשרפי גינת סנט בו בקולו הרועם על-כך שהוא בעצם רמאי קטן, הוא לא איבד את קור רוחו, לא פרץ בבכי ולא התנצל אלא המשיך לחייך. אינני מכיר אותו ומקווה שגם לא אכיר, אבל יש לי הרגשה שאם נבדוק בעוד איזה חודש נגלה שרמת הפופולריות בין לקוחותיו ומכריו דווקא גברה ולו רק לאור הופעתו בתקשורת.
למעשה את הסיפור הזה אפשר לתמצת במשפט אחד שמיוחס לכמה דמויות היסטוריות: "לא משנה לי מה תכתוב עלי העיקר שתאיית את שמי נכון". אינני אוהב את המשפט הזה, לא מאמין בו ולא פועל לאורו. זה אכן חשוב שיאייתו את שמך נכון, אבל זה לא מספיק, כדאי מאוד שגם התיאורים עליך יהיו נכונים, תרתיי משמע.
הגישה הזו שלא חשוב מה כותבים עליך בעיתונות העיקר שמאייתים נכון את שמך מעידה על כוחה של התקשורת והאמון התמים שלעיתים קרובות מדיי הציבור מייחס לה. אם כתבו עליך סימן שאתה חשוב!!! לא מעט שרלטנים מודעים לכך ואף מנצלים זאת.
גישה זו גרמה בשנה האחרונה למספר שרלטנים לנסות ולרכב על המותג "אוניברסיטת לטביה" שהפך פתאום למותג המפורסם ביותר בתחום האקדמי בישראל (אז מה אם בהקשר שלילי ביותר); לנוכל שהפיל בפח אנשים תמימים באיומים שונים להפוך ל"גיבור תקשורת" בעזרת התוכנית "רק בישראל" ואת סגנון דיבורו לסלוגן, או לאשת מכירות ממולחת שניסתה אף היא להפיל בפח לקוחות תמימים להיהפך לכוכבת גם כן בעזרת "רק בישראל". יש לצערי עוד דוגמאות רבות לכך.
יש הבדל מהותי בין מה שאנשים יענו על השאלה האם אתה מאמין לתקשורת, שבדרך כלל התשובה תהיה שלילית - בעיקר כדי לבוא עמה חשבון על כמה פשלות שלה, לבין האופן שבו הם מפרשים את הכתבות שהם קוראים, שם לדעתי יש אמון מוחלט.
הייתי חש טוב יותר אם המצב היה הפוך, שאנשים יודו שהם מאמינים לתקשורת, אבל יפתחו אט אט יכולת של צריכה קצת יותר ביקורתית של אמצעי התקשורת.