כ-20% מאזרחי ישראל הם ערבים. מספר לא מבוטל מהם מזדהה ותומך במאבק ובמטרות של אחיהם ביש"ע. בין 2 ל-3 מיליון ערבים גרים ביש"ע וכ-4 מיליון פלוס בארצות ערב הדורשים (או שיגורשו) להתיישב בישראל.
הקונסנסוס הערבי כולל זכות שיבת הפליטים, עויינות חריפה ליהודים ומטרות שנעות בין חיסול ישראל והסדרים שבשלבים הם יהוו רוב בישראל-פלשתין. מטרותיהם מתחזקות במערכות חינוך ותעמולה שאינן מכירות בישראל, תרבות איסלמית ערבית שדוחה על הסף הכרה במדינה יהודית ומנהיגות מסורתית שבה טרור, שקר, הפרות הסכמים נחשבים לגיטימיים.
הסקרים מראים שרוב העם הערבי-פלשתיני תומך במטרות, בשיטת הטרור, בהתאבדות ילדיהם... בקיצור, לפנינו עם חזק, מלוכד במטרותיו, המוכן להקריב את בניו, כלכלתו... למען הניצחון.
בצד הישראלי הרוב פרגמטי, מעוניין להעתיק תרבות אמריקה כאן ונראה מוכן להקריב את המתנחלים האחרונים, איחוד הבירה... למען השלום המיוחל. בינם והמתנגדים - אלה שיותר דומים לציונים, מתנחלי העבר - קיימים ויכוחים מסוכנים על מי מהם אשם בדחיית השלום.
בהסכם אוסלו הממשלה אימצה את רעיון חלוקת הארץ כמחיר לשלום. בסוף ממשלת ברק הסכימה לפינוי ההתנחלויות, חזרה לגבולות כמעט זהות ל-67, חלוקת ירושלים, שיבת הפליטים ליש"ע ללא הגבלות... עבור הבטחות מהפלשתינים וממשלת קלינטון. למרות לחץ כבד של הנשיא קלינטון, דחו הפלשתינים על הסף את הפשרה. הכריזו שללא שיבת הפליטים לישראל, וויתור טוטאלי על הר הבית וכדומה אין אפשרות לשלום והקצינו את מלחמת הטרור.
מאז נרצחו ונפצעו אלפי יהודים. כעת הנקראים 'מנהיגים חדשים' אינם דוחים הטרור אלא מצהירים שהטרור היום אינו יעיל למטרותיהם. מנהיגות זאת שגדלה תחת כנפי ערפאת מנהלת מ"מ עם אירגוני הטרור ומשתדלת לשכנעם להפסיק פעולתם לשנה. כתגמול היא מתחייבת לא לנקוט צעדים נגדם ולא לקחת נשקם. בנוסף מבטיחים שישראל, תחת פיקוח ולחץ אמריקני, תפנה כוחותיה, לא תנקוט פעולות מנע או חיסול או אסירת טרוריסטים, תשחרר את אלה שבידיהם היום, ותעזור בכסף וכו' להקמת מדינה פלשתינית שניה. כך בקיצור ההיסטוריה והמצב.
באווירה זו בחרה ממשלת שרון באוסלו שלוש (מפת הדרכים) שמשמעותה העיקרית היא מחיקת לקח העבר, הקמת מדינה פלשתינית שניה בקרבנו וכניסתם של מיליוני ערבים ליש"ע תחילה. כהתחייבות למפת הדרכים (ללא קבלת דבר ריאלי) ישראל כבר נוקטת בוויתורים 'בוני אימון' כפי שידענו ושלמנו עבורם בעבר; שחרור טרוריסטים, ביטול הסגרים, אישור לאלפי פלשתינים להיכנס לישראל וכו'.
האם השתנו התנאים ביסודם מאז הניסיון הראשון? אין שום הוכחות ריאליות לכך. אנחנו מכירים ב'מודוס וויוונדי' שלהם (דרך התנהגותם כלפינו - שקר, הפרות...) אבל הממשלה בוחרת לשכוח זאת ולתת להם עוד צ'אנס כאילו המצב אחר לגמרי.
פתרוני אינו אלא דרך ארוכה לשקט והיא כוללת הבאים:
1) ביטחוננו מעל כל שיקול אחר כולל אינטרסים של 'ידידים' ושיקולים טקטיים;
2) פקיחת עיניים וגיוס ההיגיון מעל התקוות. פירוש הדבר לא להיות פריירים פעמים. במידה שממשיכים לדחות את העובדות, בעיקר מהות האוייב, מטרותיו, שיטותיו... לא נשיג דבר אלא יותר נרצחים;
3) אימוץ הלקח ההיסטורי שמלמד שכוח קובע ושימוש חכם בו מונע הרג ומביא ניצחון על הבא להרגנו;
4) אישור מחודש שאין ברצוננו להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית הכולל הבנת הצעדים הנדרשים ליישום המטרה (גירוש הבלתי חוקיים, עידודים חיוביים לעליה ערבית לארצותיהם הערביות וכו');
5) הכרת העובדה שירדן שרוב תושביה הם ערבים-פלשתינים, היא פלשתין;
6) הקמת ממשל עצמאי איזורי לערבי יש"ע הכולל הכרתם כתושבי קבע בישראל ואזרחים בפלשתין-ירדן;
7) דיון נוסף על ההסדרים בעוד כ-15 שנים.
'מפת הדרכים' לעיל דוחה חלוקת ארץ ישראל מערבה מהירדן בעיקר בגלל שהיא מהווה סכנת קיום ראלית למדינת היהודים ולחיי יהודים. אחרי השואה, ההבטחות והבגידות של 'חברינו' מאז קום המדינה וטיבו של האוייב הערבי היום, המציאות המרה צריכה לקבוע עמדותינו ולא חלומנו לשלום או הסכמת הפלשתינים לתכנית זו או אחרת כצעד לקידום מטרותיהם.
ההיגיון צריך לשלוט ולא הרגש. עד שהערבים-פלשתינים ישתנו ויוכיחו זאת ללא עוררין, אין לדבר על חלוקת הארץ שמשמעותה בעיקרה היא מדינה פלשתינית שניה בקרבנו וטרנספר של מיליוני ערבים עויינים ליש"ע (שאבותיהם לא באו ממנה). עמדה זו העם האמריקני ומנהיגיו יבינו וישלימו עמה אם נסביר העובדות כהלכה.
על חרבנו הגענו עד הנה ואם נשכח זאת, נעצום עינינו למציאות שלפנינו, לא נגיע לשקט סביר אלא לאיבוד עצמאותנו, כבודנו, והרג רב.
