(במדבר ד) [כא] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [כב] נָשׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם-הֵם לְבֵית אֲבתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם: [כג] מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקד אוֹתָם כָּל-הַבָּא לִצְבא צָבָא לַעֲבד עֲבדָה בְּאהֶל מוֹעֵד:
(כלי יקר): בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המספר, לפי שעל-ידי המספר ישראל מנוּשאים ביתר שאת על כל האומות; כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש כי כל דבר שאינו חשוב - כמו הקש והתבן - אין לו מספר.
או כמו שאומר רש"י בעניין:
מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן; וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים; וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. בא' בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם:
מכיון ששם הפרשה הוא עניין של נשיאת ראש, היינו מצפים שגם כל התוכן יהיה כזה וידבר במעלתם של בני ישראל. אבל בפועל, לכאורה - חלק מן התוכן לפחות - הינו ההפך מנשיאת ראש. כמו למשל הנושא הבא:
(במדבר ה) [יא] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [יב] דַּבֵּר אֶל- בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
האם גם בנושא זה יש נשיאת ראש של בני ישראל? אולי כן, אבל במשמעות הפוכה, כי נשיאת ראש זה כמו חרב מתהפכת:
(בראשית מ) [יב] וַיּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרנוֹ שְׁלשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם: [יג] בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעה אֶת-ראשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל-כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ: כאן נשיאת ראש לגדוּלה.
וכאן למיתה. [יח] וַיַּעַן יוֹסֵף וַיּאמֶר זֶה פִּתְרנוֹ שְׁלשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם: [יט] בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעה אֶת-ראשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:
שטויות וסטיות מפרשה זו לומדים חז"ל כלל יסודי בנפש האדם:
(סוטה ג/א): ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות; שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב.
ש' שמאלית נקראת כש' ימנית והסטיה הופכת לשטות. אבל אין זה חידוד בעלמא, ח"ו. זהו, כאמור, כלל יסודי בנפש האדם וננסה להבין אותו גם במישור הכללי של חיינו הציבוריים כיום.
אבל לפני כן צריכים להבין כי הסטיה היא לא רק כלפי הבעל המקורנן אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי הרבונו של עולם:
(מדרש תנחומא): "איש איש" ללמדך שמועלת וכופרת בשנים, באיש מלחמה שלמעלן ובאישה שלמטן. אמר לה הקדוש ברוך הוא, באישך את משקרת. שמא בי את יכולה לשקר?!
ננסה להבין מהי אותה רוח שטות; הרי העובר עבירה בסך הכל די נהנה, אחרת לא היה עובר; אז מה השטות בזה?
(תניא, י"ד): שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מא-להי ישראל.
(ספר המאמרים תרל"ב): כי היצר הרע, אין מסית בתחלה לאדם לעשות עבירה בפו"מ [בפועל ממש]; אלא בתחלה מסית לדברים קטנים ואומר שעל ידי זה אין נעשה עדיין נפרד [מה'] עד שמסיתו אח"כ לעבירה בפו"מ; וכמו שכתוב (ישעיהו ה) [יח] הוֹי משְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה: וכמו שאנו רואים דבשעה שאדם מתאווה תאוה, יכול לעשות - בשעת מעשה - דברים ושטותים נוראים - הגם שהוא בעצם בר שכל - ומדמה בנפשו שאין שום אדם רואה ומבין השטותים שלו, ובאמת הוא שקר (...).
כלומר מדובר בתהליך הדרגתי; בתחילה נדמה שזה עניין קטן ולא משמעותי, לא ממש סטיה; ובהדרגה זה מתפתח לכדי ניתוק מוחלט מה' יתברך עד כדי כך שאפילו לא חשים מנותקים. מסקנה: כדי למנוע הידרדרות, צריכים לעצור עוד לפני הצעד הראשון.
מעל השכל או מתחת לשכל המִפְקָד, נשיאת הראש של בני ישראל בכלל והלוים בפרט, נועדו להציב כל אחד בתפקידו במסגרת צבאות ה'. בני גרשון למשל:
[כד] זאת עֲבדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבד וּלְמַשָּׂא: [כה] וְנָשְׂאוּ אֶת-יְרִיעת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-אהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר-עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד: [כו] וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל-הַמִּשְׁכָּן וְעַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת-כָּל-כְּלֵי עֲבדָתָם וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ:
פשוט סַבָּלים. בסך הכל עבודה פיזית המצריכה שרירים חזקים וסיבולת לב ראות; אז איזה נשיאת ראש יש כאן? יש בזה נשיאת ראש אל עבר מה שמעל לראש, ההוראות מלמעלה, תוך שליטה מוחלטת בתחושות הבטן ונטיות הלב.
תחושת הבטן היא שאני יותר טוב/מוכשר/מתאים מן הזולת ועל כן נטיית הלב היא להוכיח זאת בפועל; להתחרות עם הזולת על תפקידים וכו'. במבחן אובייקטיבי, לא בטוח שאני אכן יותר מתאים מן הזולת, אבל מי יכול להתווכח עם תחושות בטן ונטיות לב? תחושות ונטיות אלו הן הן ה-'רוח שטות' הגורמת לאדם לחטוא תוך אשליה כי נותר שלם בנפשו וברוחו.
נשיאת הראש היא היכולת להתעלם מן התחושות האישיות ומן הנטיות הטבעיות ולפעול בהתאם להוראות השכל שבראש.
לאוזניים המורגלות בתרבות הרייטינג זה נשמע פנטסטי; היתכן?! להתעלם ממה שאני מרגיש וכו' ולציית להוראות השכל? הרי בכך אני עלול להוציא את עצמי מן הכלל ולהפוך לעב"מ או לפחות לעמ"ש (עוף משונה); בשביל מה אני צריך את זה? מוטב לשחות עם הזרם ולא להסתבך.
כדי להתגבר על מחשבות אלו חייבים להתעלם גם מן ההיגיון ולפעול תוך התעלמות ממנו. הרי כל תרבות הרייטינג הנה תרבות שמתחת לשכל; מתחת לטעם ודעת בלשון החסידות; אז כדי להתמודד איתה, לא מספיק השכל וצריכים לפעול מעל לטעם ודעת.
שטות שלילית ושטות חיובית (המשך תער"ב): (...) יש שטות דלעומת זה [הפך הקדושה] ושטות דקדושה כו',
טבעה של (רוח) שטות שהיא הולכת ומתגברת, הולכת ומשתלטת; (כמובן, אם לא מקבלים החלטה מודעת להינתק ממנה).
בהתחלה זה משהו קל ביותר, כמעט הלצה בלתי מזיקה; כמו למשל: נדבר. זה אומר שנוותר במשהו? אפשר לדבר עשר שנים. אח"כ מסכימים לתת אוטונומיה. לאנשים, לא לשטחים ח"ו; מה קרה? שהם ידאגו לעצמם, אנחנו צריכים לדאוג להם? אח"כ מסכימים להחליף מונחים; למשל: עם פלשתיני. רוצים שנקרא להם ככה - שיהיה, זה לא עולה לנו כלום.
אנחנו לא שמים לב לכך שבכל צעד כזה ניתקת נימה הקושרת אותנו לארצנו ומעבירות את אותה נימה לאויבינו. רוח שטות כבר אמרנו? בעצם ההסכמה לדון איתם יצרנו שוויון בינינו לבינם ומאותו רגע כל ויתור, ולו גם סמנטי, מחליש אותנו ומחזק אותם.
אבל הם שמים לב, ועוד איך שמים לב, לכך שבעינינו אנחנו כובשים זרים בארצנו שלנו. הם בטוחים שנוכחותנו כאן תסתיים בקרוב ובדרך הנוכחית של "מנהיגינו", הם גם צודקים.
בערב שבת זו חל חג השבועות, יום מתן תורה; זה היום בו הכרזנו כולנו "נעשה ונשמע", הכרזה הגובלת בשטות אבל שטות דקדושה. זו הדרך היחידה להתמודד ולנצח את רוח השטות השולטת בנו כבר זמן רב, רב מדי. נעשה ונשמע. קודם כל נעשה מה שהתורה מצווה - לא לדון איתם כלל רק לעשות מה שצריכים - ואח"כ ננסה להבין למה זו הדרך הנכונה, אם עדיין לא מבינים.
ובכך נזכה לשמוע מיד ממש את הברכות האמורות בפרשה:
(במדבר ו) [כד] יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: [כה] יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: [כו] יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: [כז] וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
כאשר הן נאמרות מפי הכוהנים בבית המקדש.
שנזכה כולנו לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושיהיה רק טוב ליהודים 