תנועת הליכוד הינה תנועה לאומית אידיאולוגית אשר מנהיגה את מדינת ישראל מזה כחצי יובל, להוציא תקופות קצרות של שלטון העבודה. כל מנהיגי התנועה, ממנחם בגין דרך יצחק שמיר ובנימין נתניהו וכלה באריאל שרון, התנגדו במשך כל השנים לרעיון המסוכן של הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן.
מנהיגינו הבינו, כי הקמה של מדינה כזאת - תסכן את קיומה של מדינת ישראל. למעשה, רוב התנועות הפוליטיות בישראל, כולל העבודה, התנגדו למדינה פלשתינית אשר הופיעה בזמנו רק במצע המדיני של רק"ח, עד לאחר הסכמי "אוסלו" עת אומץ הרעיון בידי יתר מפלגות השמאל.
השאלה הנשאלת בימים אלו היא, מה קרה לאריאל שרון? האם הוא חצה את הקווים? נראה, כי אריאל שרון עובר מטמורפוזה דומה לזו שעבר יצחק רבין המנוח. שרון שייך לדור מייסדי המדינה והוא סבור שרק בני דורו אשר חוו על בשרם את כל מלחמות ישראל מבינים את משמעות השלום ויכולים להוביל אליו.
על אף גילו המתקדם, ניצח שרון בבחירות האחרונות ברוב גדול והוא חש כמי שהוטלה עליו האחריות ההיסטורית להשכין שלום במחוזותינו. התבטאויותיו בסיעת הליכוד כי אף אחד לא ילמד אותו שיעור על ביטחון ישראל ועל חשיבות ההתיישבות וכי הוא ימשיך בדרכו אף יהיה לבד - מחזקת את אשר אמרנו. מסיבה זאת, על אף ששרון התנגד נמרצות להסכמי "אוסלו" הוא מאמין כי נוצרה היום מציאות בלתי הפיכה וכי לא ניתן "להחזיר את השד לבקבוק".
שרון מעריך, כי אם אכן יפסק הטרור ותקום מדינה פלשתינית מוגבלת בגבולות זמניים - יהיה בכך משום הורדת העול משליטה על 3.5 מיליון פלשתינים וקניית שקט תעשייתי לכמה שנים עד לשלב הסדרי הקבע. כל זה טוב ויפה (או נאיבי ומסוכן), אולם שרון שכח דבר מה. הוא לא נבחר לראשות הממשלה בבחירות אישיות - הוא נבחר מכוח היותו יו"ר תנועת הליכוד. תנועת הליכוד הינה תנועה דמוקרטית אשר פועלת מכוח חוקה ומשנבחר שרון ליו"ר התנועה, הוא קיבל על עצמו, למעשה, לפעול על-פי החוקה ועל-פי החלטות מרכז התנועה שהוא המוסד העליון שלה.
בחודש מאי אשתקד, קיבל מרכז הליכוד החלטה ברוב מוחלט של חבריו, לפיה לא תיכון מדינה פלשתינית ממערב לירדן. בחודש מאי האחרון, במחטף שלא היה מבייש משטרים טוטליטאריים, הביא שרון את תוכנית "מפת הדרכים" (הכוללת הקמה של מדינה פלשתינית בלב ארצנו בתוך חצי שנה) לאישור הממשלה, תוך שהוא מתעלם מהחלטות התנועה ששלחה אותו לראשות הממשלה ומעמדת סיעתו בכנסת.
סעיף 125 לחוקת התנועה קובע, בין היתר, כי חבר התנועה (וכל שכן יו"ר) אשר פעל בניגוד להחלטת מוסד התנועה, רשאי בית הדין של התנועה להורות על השעייתו מתפקידו או על הוצאתו מהתנועה. אין ספק כי במוקדם או במאוחר יצטרך שרון להתפטר מתפקידו כיו"ר התנועה. אולם שרון אינו לבד.
השרים אולמרט, מופז, שלום, שטרית, עזרא ולבני נמצאים באותה סירה עם שרון ויצטרכו לתן את הדין על כך. השרים נתניהו, הנגבי, לבנת ונווה אומנם לא נתנו את ידם בעד הקמת מדינה פלשתינית אולם הימנעותם מהצבעה נגד - סייעה לתוכנית לעבור בממשלה.
מעבר לכך, מנהיגים נבחנים ביכולת להכריע. הכיצד ניתן להימנע מהכרעה בשאלה גורלית כל-כך? אין זה כי אם העדר אופי ובשלות להנהיג את התנועה. לפלא בעיני כיצד נתניהו, אשר רקד על התנגדותו למדינה פלשתינית לכל אורך ההתמודדות שלו מול שרון - יכול היה להימנע בהצבעה כזאת.
ניתן לסכם ולומר, כי תנועת הליכוד חיה וקיימת אולם רוב מנהיגיה כשלו ואין מנוס מלהחליפם. נותרו רק כמה מנהיגים ראויים; השרים עוזי לנדאו, ישראל כץ ונתן שרנסקי. שיירבו כמותכם.
