אל המחשב שלי פלש לאחרונה וירוס קטלני. וירוס תבוסתני. הוא נוצץ, אמנם, מהבהב, שובבני, אבל לטעמי ולתחושתי - הוא קטלני.
אני מתבקש להקליק על לחצן מסוים, כדי להשתתף בהגרלה, אשר אם וכאשר אזכה בה - אחד מאחדים מאושרים - אקבל כרטיס "גרין קארד" שיזכה אותי באשרת כניסה ועבודה בארצות הברית.
אז זהו, שאני לא רוצה. לא ממש. סליחה, אחדד זאת ואבהיר: ממש לא. די לי כאן. אני לא מתאווה ולא נכסף, לא עורג ולא משתוקק אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. טוב לי בארצי-מולדתי, ארץ ההגבלות הבלתי אפשריות.
אשמח הרבה יותר אם יונפק לי כרטיס שיאפשר ואף יבטיח לי עבודה מסודרת בישראל. לא רוצה להרחיק-נדוד. לא רוצה להפליג אל מעבר לארצות בים. טוב לי כאן, היכן שחם, צפוף, מחניק והביל במישור החוף, קר עד להקפיא במדרון החוב.
רוצה (מותר גם לי, לא?) ביטחון - יחסי ומוגבל ככל שהוא - כאן. רק כאן. דווקא כאן. אני רוצה לייצר ולהועיל ולהפיק את המיטב שבי (קב ונקי?) בארץ המיוסרת והכאובה הזאת, הארץ הגסה, התובענית, הבלתי מתגמלת הזאת, זו שאי אפשר עמה ואי אפשר בלעדיה. אני רוצה להמשיך למתוח ביקורת ולקטר בלילות שבת בסלון ביתי הלא-גדול "צנוע הוא ודל". אני רוצה להמשיך לרכל ולקנא ולתעב וגם לאהוב, בעיקר לאהוב, כאן, בארץ הזאת, אחת ויחידה לי, אחת ואין בלתה, אחת ואין שנייה - לה ולי.
די לי בה. טוב לי בה.
אבל בעיקר, אני חושב שהזכות לעבוד (רצון יש לי, זה ברור, הלא כן?) לא צריכה להינתן לי כפרס, כזכייה בהגרלה. זו אמורה להיות זכות יסוד המוקנית לי כאדם חופשי בארצו, זכות למימוש חופש העיסוק. אני לא רוצה לזכות בה, אם וכאשר ואם בכלל, בהגרלה. אני לא רוצה לעשות זאת מעבר לים. אני רצה לקבל מה שמגיע לי - הן צדקי, שכה אחיה - בזכות, לא בחסד, אף לא בחסדו של הדוד הגדול והעשיר. די לי בשלי, בקצבת-הרש הזעומה שלי ( אני נכה מעט).
לא רוצה להשתתף בהגרלה של חסד, חסד קבלת דבר שאמור להינתן לי בזכות.
נ.ב.
עשיתי הפסקה קצרה לצורך כתיבתו של מאמרצ'יק זה ועכשיו, בשרותכם, אני ממשיך לעבוד, כי איש לא יגריל עבורי את לחמי (שאינו לחם חסד כלל ועיקר ואוי לו ואבוי לטעמו אם יהיה כזה!) אם לא אלוש את בצקו ואאפה אותו בזיעת אפי.
