המדרגות הנעות עלו וירדו, ריקות, לא מובילות איש אל שום מקום. במסעדה החלבית בקומת הכניסה לא המתיקו אנשים סודות וקפה. אף היא היתה כמעט ריקה. תנועה דלילה, מכנים זאת. הלם הפיגועים שהיו - אימת הפיגועים העלולים להתרחש.
בדרך לקניון הודיעה לי אשתי כי היה פיגוע בעפולה. תיזהרו, ביקשה/ הפצירה/ תבעה/ ציוותה/ התחננה.
בכניסה לקניון, אשר רק לפני שבועות אחדים פוצצה עצמה לדעת מחבלת מתאבדת הושלמו התיקונים כמעט לחלוטין. אותות הזוועה כמו נמוגו. מאבטחת חיננית מיששה אותי מקרסול עד פדחת, התנצלה אל סריקתה היסודית. נכנסנו. היה עצוב, כי היה ריק והיה ריק כי היה עצוב.
הילדים (עם חברים) נכנסו לסרט. נותרו לי שעתיים פנויות. זו היתה שעת ערב מוקדמת. תחטא טיפה, אמר לי קול פנימי.
הלכתי לחטוא במסעדה מזרחית. הבעלים והמלצרים, ערבים, עדכנו אותי בפרטי הפיגוע. גם המסעדה היתה כמעט ריקה. מלצר אדיב הניח על השולחן את מה שמכנים בחומוסיות "תחמושת" - פיתות מחוממות, חמוצים תעשיתיים, פנכות עם סלטים. בין החרצנים סיננתי זעם כבוש על נוראות הכיבוש. אמרתי שדרושה מידה כמעט בלתי מצויה של טמטום וכסילות, כדי לנסות להתנקש בחייו של אדם, אשר אפילו כישלון הניסיון הזה יגרום ל"עין תחת עין" ביחס-נפגעים שיהיה, כצפוי וכמשוער - וכיום אפשר להוסיף גם "בוודאי" - לרעתנו.
חשבתי על הילדים שנהנים בבועת המדע הבדיוני. חשבתי על הכיף שלהם ועל הקוצים שעליהם אני יושב, מוסח דעת, לא שקט, לחוץ.
עד שהגיע החומוס שוחחנו על הא ועל דת. כדי להפשיר את מה שנותר עדיין קפוא באוויר אמרתי שאני לא מבין מדוע לא עושים שלום, מה קל, פשוט ומתבקש יותר. מה נחוץ וחיוני יותר. בה דחוף ובוער יותר. מה אינו סובל דיחוי יותר.
בעל הבית הפריח לחלל המסעדה סילון עשן אחרון, קודם שמעך את בדל הסיגריה משל היתה זו מקק מאוס, ואמר בשקט, בקול של הד, ספק מקווה שאשמע את דבריו ספק מסיח לפי תומו לאוזניו בלבד "אף פעם לא יהיה שלום". כעסתי עליו בלבי: אם אנחנו, אנשים פשוטים, בעלי מסעדה, מלצריה ולקוחותיה, לא נאמין בהיתכנות השלום, כיצד יאמינו ויפעלו למימושו המנהיגים?
בטלוויזיה צפרו אמבולנסים וניידות. אחת לדקות אחדות עברו מהאולפן אל "כתבנו בשטח". הריטואל הקבוע של "צריך להילחם בטרור בכל הכוח". אהוד יערי מפענח את תמונת הדם.
אני אוהב חומוס. לא הפעם. היה לו טעם חמוץ, מר טיפה. טעם של דם.
בחוד של קיסם שרטטתי את המלה 'שלום' על המשקע הבוצי העכור של הקפה השחור, המתוק. רציתי לסיים את הארוחה עם טעם טוב בלב.
כשהסתיים הסרט ביקשתי להימלט ממקום הבילוי, משל היה מועד לפורענות נוספת, אחת מאותן העלולות להתרחש בכל מקום נתון ובכל זמן צפוי, אבל הילדים רצו להישאר. הבנתי אותם כל-כך: שלא כמוני, הם נסעו לבלות.
