הפיגוע בדולפינריום בתל אביב ביום שישי בלילה, 1 ביוני 2001, הוא בראש וראשונה, מסר נוסף לישראלים שמנהיגות שלהם איננה רלוונטית, שהאליטות שלהם מנותקות מן המציאות ושתופעת "בגידת האינטלקטואלים" בישראל היא כל כך חמורה, עד שלמעשה אין בה שיח של אנשים שגם מבינים את המציאות הקיומית שלנו וגם מוכנים לשלם מחיר אישי בעד פרסום דעותיהם.
לפני שלושת אלפים ושמונה מאות שנה הבין אברהם אבינו, שעל-מנת לזכות בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) עליו להביס את מלכי הצפון ( בראשית י"ד). לפני שלושת אלפים ומאתיים שנה הבין משה רבנו, כי על-מנת לקבל את התורה - עליו להביס את הצבא האימפריאלי המצרי.
הפילוסוף היווני הגדול הרקליטוס שהניח את היסוד למושגי התנועה והשינוי בחשיבה האנושית, קבע עוד במאה השישית לפני הספירה כי "המלחמה היא אב הכל". כל התרבות הרומית מתמצאת בשני פתגמים: "רצונך בשלום היכון למלחמה", ו"לחיות משמע לנהל קרבות".
את האמיתות האלה הבין וינסטון צ'רצ'יל בשנות השלושים של המאה העשרים. הבריטים סרבו לשמוע לו ודחקו אותו למדבר הפוליטי. התוצאה: מלחמת העולם השניה והשואה.
על-פי המאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה", הכנות למלחמה הן קודם כל חשיבה עליה. משמעות הדבר: איסוף ופרסום נתונים אמיתיים עליה, כתיבה חופשית ובלתי תלויה עליה, פיתוח תיאוריות עליה והוראת המלחמה מגיל הגן ועד לימודי תואר שלישי באוניברסיטאות, ומן הטירונות ועד המכללה לביטחון לאומי, וכן חקר המלחמה באוניברסיטאות ובמוסדות מחקר בלתי תלויים.
הישראלים לא עשו זאת משום שמנהיגיהם, מראשית הציונות ועד היום, התייחסו למערכת הביטחון כאל משענת פוליטית להבטיח את שלטונם, וכאל מקום עבודה למצוא בו סידור לנאמניהם. ראשי האוניברסיטאות רצו להמשיך לינוק בנוחיות מעטיני תקציב המדינה, והוציאו מחקר בלתי תלוי של המלחמה מחוץ לתחום במוסדותיהם. להוראה ולמחקר על המלחמות באוניברסיטאות בישראל ראוי יותר לקרוא "מורשת הקרב המיתולוגית של צה"ל"
התוצאה: הישראלים אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, אינם מסוגלים לעשות אינטלקטואליזציות של מצבים ביטחוניים ואינם מסוגלים לקבל החלטות אופטימליות בתחום הביטחון. החשיבה הביטחונית הישראלית מבוססת על השכל הישר ועל הניסיון האישי, דהיינו - היא פרימיטיבית.
לא רק ששום ראש ממשלה ישראלי ושום שר ביטחון ישראלי אינו מבין את הוויית הצבא והמלחמה, אלא גם אין בנמצא יועצים שעשויים לסייע בידם. לפיכך, רוב היועצים האסטרטגיים הם אנשי צבא בכירים לשעבר, וכמו שהם נכשלו בשרות הפעיל כך הם נותנים למעסיקים עצות אחיתופל.
למצב הנוכחי אין פתרון, אלא אם כן מישהו עוד מאמין שמסירת שטח זה או אחר לרשות הפלשתינית תשכנע את ערפאת לחיות בשלום עם ישראל, תשכנע את אסד לחתום על הסכם שלום עם ישראל, תשכנע את האינטלקטואלים המצריים לקים דיאלוג חיובי עם ישראל. כל אלה יתרחשו אולי באחרית הימים. בעתיד הקרוב צפויה מלחמה לא מול הרשות הפלשתינית אלא גם מול צבאות ערבים סדירים. לישראלים אין היום כלים לנהל מלחמה כזאת ביעילות. מלחמה בלתי יעילה עולה בקרבנות אדם רבים מאוד, בכסף רב, בנכסים אסטרטגיים ועתים גם בעצם הקיום המדיני.
הישראלים גם אינם מסוגלים לעשות היום רפורמה במערכת הביטחון ובתרבות הביטחון שלהם. עשרות שנים של שטיפת מוח הפכו אותם חלולים בתחום הזה. צעד ראשון בתהליך הארוך של השינוי והתיקון הוא להבין את המצב וספק אם גם לזה הישראלים מסוגלים.
