"אני רק מספר סיפור" - חזר ואמר בנימת התנצלות המחזאי יהושע סובול, בתשובה לשאלות הקצת-מלחיצות שהציג לו מולי שפירא בתכנית התרבות שלו בגל"צ ביום ששי שעבר. סובול התראיין לאחר הצגות הבכורה של מחזהו החדש "עד ראייה" בתיאטרון הקאמרי. המחזאי החשוב, שכבר הנפיק לנו את "נפש יהודי", "הפלשתינאית", "סינדרום ירושלים" ועוד מחזות טובים אך מגמתיים-פוליטיים, חמק שוב ושוב מן השאלה בדבר ההשוואה שעשה בין סרבן אוסטרי בימי הכיבוש הנאצי בארצו, לבין תופעת הסרבנות בישראל דהאידנא.
ערב קודם צפיתי במחזה, אף מחאתי כפיים בסיומו. סובול הוא ללא ספק מחזאי מרתק, ולרשותו עמד צוות שחקנים צעירים ונפלאים. סובול הוא מחזאי גדול שמעמיד את כשרונותיו היצירתיים לרשות המאבקים הפוליטיים של מחנה השמאל. אין לגנותו על עמדותיו הפוליטיות הברורות, הלגיטימיות והמוטעות, אבל מדוע הוא חומק מלענות ישירות על השאלות הבלתי נמנעות בדבר ההשוואה הזועקת ב"עד ראייה" בין גרמניה הנאצית לישראל הכובשת?
מדוע מה שכל כך ברור לכל צופה, יהיו דעותיו אשר יהיו, אין המחזאי שלנו מוכן לאשר בפה מלא? אולי זה בגלל החשש לאבד צופים פוטנציאליים (הכנסות)? ואולי על שום, שבכל זאת יש בו בתוכו פנימה איזו מידה של יושר אינטלקטואלי, שאפילו הוא, המחזאי, חושב שהרחיק לכת ברמיזות הבוטות שלו, בהבאשת דמותה המוסרית של ישראל וצבאה?
שהרי גם אם הסיפור מרחיק אותנו לשנת 1943, לאוסטריה הכבושה בידי הגרמנים, אי אפשר להתעלם מניסיונות השכנוע המוכרים, שעושים בני משפחה, חברים, איש הדת ועוד, על מנת שסרבננו האוסטרי ישוב אל התלם וילבש את מדי הוורמאכט וכך יציל את נפשו. בדבריהם הם מזכירים את הוויכוח המתנהל בתוכנו היום על תופעת הסרבנות. ולא רק בתוכן הנימוקים, אלא גם בעברית העדכנית, בסלנג הכל-כך ישראלי ואפילו בביגוד (האם אפשר לתאר אשה אוסטרית תחת הכיבוש הנאצי לבושה כצעירה תל-אביבית בעיצומו של הקיץ, כאשר בטנה וטבורה חשופים לעין כל?).
אז מדוע סובול מתחמק-נזהר, לפחות בשיחה ובראיון, מללכת עד הסוף אל ההשוואה שהוא מבשל לנו? אני משער, שאפילו הוא, המחזאי המוכשר והשמאלן, חש בסתר לבו כי הפעם הרחיק לכת יותר מדי. הפעם, במחזהו החדש, הוא עלול להרגיז קבוצות גדולות יותר של צופים, כי מה שהוא עושה זה לא רק "לספר סיפור" ו"ישפוט הצופה", איש איש לפי הבנתו ותחושתו. הפעם הוא גלש לכדי השוואה מסלפת של האמת ההיסטורית. גם הוא יודע, כי יש הבדל של יום ולילה בין הזוועות הנאציות במלחמת העולם השנייה לבין מאבק ישראל באלימות הזוועתית שמפעילים כנגדה אויביה הפלשתינים.
יהושע סובול, ישר ככל שיהיה, הוא סרבן האמת. אם יש מקום להשוואה, הרי יש לעשותה בין גרמניה הנאצית תאבת השטחים והכיבושים באירופה לבין העולם הערבי-איסלאמי עתיר השטחים והמדינות, שאינו מוכן לסבול קיומה במזה"ת של מדינה קטנה אחת שאיננה מוסלמית. מדינת היהודים קוממה מאפר השואה, ומאז היווסדה נאבקת בתוך האוקיאנוס הערבי העויין הסובב אותה על עצם קיומה וביטחון אזרחיה, רבים מהם בני דור שני ושלישי לניצולי השואה. אותם ערבים, עם חוד החנית הנוכחי שלהם, הפלשתינים, הם הם הכובשים, הם הם הלא-סובלנים, הם הם שאינם מקבלים את זכות הקיום של מדינת היהודים, והם הם שעושים שוב ושוב נסיונות לשבור אותה ולהביא לחיסולה, תוך שפיכות דמים נוראה בשני הצדדים.
מדינה מאוימת-תמידית כמו ישראל אסור לה להפסיד שום מערכה, לא במלחמה ולא בשלום. אחרת סופה וסוף אזרחיה יהיה כסופם של היהודים במחנות ההשמדה הנאציים. ולכן, בעוד שגיבור מחזהו של סובול, האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר, צודק בעמידת הגבורה הנפשית שלו, בסרבנותו המוסרית שעלתה לו במחיר חייו, הנה כמה עשרות סרבני השירות בצה"ל הם חיקוי אופנתי עלוב שלו, שום גיליוטינה לא אורבת להם, שום מחיר חברתי לא יהיה עליהם לשלם - נהפוך הוא, הם גיבורי התקשורת - וב"פוזה" שלהם הם רק מעודדים את האויב הערבי. עמדתם היא טעות אחת גדולה. סרבנותם היא אנטי-מוסרית, שקרית, בזויה, רחוקה מאותה סרבנות מוסרית ונעלה כמו זו שמציג יהושע סובול במחזהו החדש.
ולכן, אני ממליץ מאוד ללכת להקאמרי ולצפות ב"עד ראייה". רצה המחזאי לקלל ויצא מברך. היטב הוא המחיש לצופה הבלתי-משוחד את ההבדל התהומי בין גרמניה ההיא לישראל, בין הוורמאכט לצה"ל, בין יגרשטטר לבין אחד זונשיין, בין המוסריות והצדק של עם ישראל ומדינת ישראל לעומת השנאה ותאוות הרצח שמופעלים נגדנו באינתיפאדת-אלף-הימים ובמאה השנים שקדמו לה.
בעודי צופה במחזה, חשבתי לי ביני לבין עצמי: מתי כבר יקום איזה "פרנץ יגרשטטר" ערבי, שיסרב להסית נגד העם היהודי, שיסרב להעליל עליו עלילות אנטישמיות ויסרב להשתתף בעוד נסיון להשמדתו? גם אם יימצא סרבן כזה - עליו יהושע סובול לא ישחת את עטו.
